שעת האפס

"דבר לא נותר פרט לכמה בניינים מבטון", סיפר רופא יפני, מיצ'יקו האצ'ייה שמו. "דונם אחרי דונם של מדבר, פרט לכמה שאריות של לבנים פה ושם. המילה 'הרס' לא התאימה לתיאור העיר, וגם המילה 'השמדה' הייתה קטנה מדי כדי לתאר את מה שראו עיני".

הירושימה. מעטות הערים, מעטים המקומות שרק עצם איזכור שמם מעביר צמרמורת, ובתולדותיה הנוראות של המלחמה הרצחנית בהיסטוריה הירושימה הייתה למותג, שלא בטובתה כמובן. שנייה רק לאושוויץ בסמליותה.

הייתי בה ביום יפהפה. יום שמש. יש בעיר, שמעטים מחוץ ליפן שמעו עליה עד אוגוסט 1945, וגם הם ברובם היו מתכננים צבאיים אמריקנים, כמה אתרים לביקור: מוזיאונים, האי היפהפה מיאג'ימה ובו מקדש השינטו, ועדר צבאים משוטט, אבל התייר, כל תייר ולא רק עורך חדשות חוץ, מבקר בראש ובראשונה באתר אחד, ששמו היום פארק השלום, למרות שכמובן באותו יום נורא השלום היחסי שאותו חוותה העיר הסתיים בחטף.

קולונל פול טיבטס, מפקד יחידה 509, ותיק הפצצות על גרמניה שהוא ויחידתו התאמנו על משימת ההפצצה החדשה, השונה, הטיס את המטוס, בואינג סופר פורטרס, "אנולה גיי" על שם אמו. פצצת האורניום "ילד קטן" הועמסה, וב-2:45 לפנות בוקר המריא המטוס לדרכו מהאי טיניאן, כשהוא מלווה בשני מטוסי תצפית בלבד.

משימת ההפצצה על הירושימה עברה ללא תקלות. מזג האוויר היה טוב, הצוות והציוד תיפקדו כנדרש, והכול היה בדיוק לפי התוכנית. כשעה לפני הפיצוץ זיהה הרדאר היפני להק מטוסים אמריקני מתקדם לעבר דרום-מערב יפן בגובה גבוה מאוד. התראה הועברה בקשר למספר ערים באזור, ובהן הירושימה. אבל בשעה 8:00 הרדאר זיהה שמדובר בלהק קטן ביותר, שלושה מטוסים לכל היותר, ולכן ההתראה הוסרה. לכל היותר, סברו היפנים, יפילו המטוסים הללו כמה פצצות ויסתלקו.

ב-8:14 דקות ריחף "אנולה גיי" מעל המטרה, והמטילן זיהה באמצעי הראייה שלו את גשר איויי שנבחר למטרה. דקה אחר כך נפתחו דלתות תא ההפצצה. "הפצצה שוחררה" דיווח המטילן. גובה ההטלה של "ילד קטן" היה 31,060 רגל - עשרה קילומטרים.

במשך 44 שניות צנחה לה הפצצה כשהיא מחוברת למצנח. כשהגיעה לגובה המתוכנן כ- 600 מטרים - 1,968 רגל - הופעל מנגנון הפיצוץ. גל כחול-כסוף החל להתפשט באטמוספירה וטלטל את "אנולה גיי". על הקרקע, כדור אש החל להתפשט כשהוא מגיע לחום של 260 מעלות. כל מה שנמצא בשטח ההשמדה של הפצצה התאדה מייד. פסלי בודהה נמסו, רעפי גגות הותכו זה לתוך זה. מעל הירושימה החל להיווצר ענן מוזר בצורת פטריה, בפעם השנייה תוך ימים ספורים, הפעם השנייה בהיסטוריה (הראשונה הייתה הניסוי המוצלח בניו מקסיקו, שלמראהו אמר המנהל המדעי של הפרוייקט, רוברט אופנהיימר, את הציטוט המפורסם מכתבי הקודש ההינדים: "אני הוא המוות, מחריב העולמות"). דקה אחרי הפיצוץ הבחין מרכז הבקרה של הרדיו היפני שתחנת הירושימה אינה באוויר. ניסיון להתקשר לעיר בטלפון נענה בקו מנותק. אחרי עשרים דקות נוספות התברר לתחנת הטלגרף בטוקיו שהתקשורת עם הירושימה נעלמה. בערך באותו זמן החלו להגיע דיווחים מוזרים מתחנות הטלגרף שמצפון לעיר על פיצוץ אדיר שהתרחש. היפנים היו מבולבלים - מצד אחד ידעו שלא הייתה הפצצה של מטוסים רבים על הירושימה, אבל היה ברור שמשהו דרמטי התרחש שם. קצין צעיר של המטה הכללי נשלח להירושימה לבדוק ולדווח.

הקצין המריא, וכשהגיע המטוס למרחק 160 ק"מ מהירושימה דיווח לו הטייס על ענן המיתמר מעל העיר. באור אחר הצהריים הם הבחינו בשרידיה בוערים. כשהמטוס הגיע לעיר, הוא הקיף אותה כאשר הצוות אינו מאמין למראה עיניו. צלקת גדולה הופיעה במה שהיה פעם מרכז הירושימה, ומסביבה רק אפר, אבק ועשן.

12 שעות לאחר ההמראה, לאחר השלמתה המוצלחת של המשימה, בתום היום השנוי ביותר במחלוקת בתולדות המלחמות, נחת ה"אנולה גיי" חזרה בטיניאן, אל דפי ההיסטוריה של תולדות המלחמה, ולוויכוח הסוער, המתמשך, בדבר המוסריות בשימוש בנשק הנורא.

כבר בתחילת המדע הבדיוני כתב הסופר ה.ג'. וולס על פצצת אטום, זו שחישובי אלברט איינשטיין הראו שהיא אפשרית, תיאורטית. ועם התקדמות המדע, עם עליית הנאציזם, החל להיות ברור שמי שיחזיק בנשק הזה ישלוט בעולם. השלב הבא היה מכתב, אחד החשובים בהיסטוריה.

ליאו סילארד ואלברט איינשטיין כתבו לנשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט. סילארד, ממוצא הונגרי שנמלט מאירופה שנה קודם לכן, יזם את המכתב, ועם עמיתיו אדוארד טלר ויוג'ין ויגנר פנה אל המדען הידוע בעולם. איינשטיין - פציפיסט מוצהר - חתם עליו (ולימים התחרט על שעשה זאת), מתוך חשש כבד מפצצת אטום בידי היטלר: הנאצים השתלטו על מרבצי האורניום בצ'כוסלובקיה, גרמניה הייתה מעצמה מדעית והיה ידוע שהמדענים הגרמנים פריץ שטרסמן ואוטו האן (השני בסיועה של ליסה מייטנר, פליטה יהודיה באותה עת) ביקעו את האטום, ו-ורנר הייזנברג עובד על הפרויקט.

"ייתכן שתהיה אפשרות ליצור תגובת שרשרת גרעינית במסה גדולה של אורניום, שתאפשר לייצר כוח אדיר... פצצה יחידה כזאת, שתינשא בספינה ותתפוצץ בנמל, תוכל להשמיד את הנמל כולו, יחד עם חלק מהאזור הסובב אותו", כתבו סילארד ואיינשטיין.

המחשבה על פצצת אטום בידי היטלר הייתה תמריץ מספק, וארצות הברית נרתמה למשימה כמו שהיא יודעת: בראשות הפרויקט הועמדו שניים - מנהלן, הגנרל לסלי גרובס, ואיש המדע רוברט אופנהיימר. גויסו אלפים, מדענים מבריקים (רק רשימת הגאונים היהודים שעבדו על הפרויקט עוצרת נשימה: אדוארד טלר, ג'ון פון ניומן, ריצ'רד פיינמן, יוג'ין ויגנר ורבים אחרים), והמשימה הושלמה, כמתוכנן, ב-1945.

לעולם לא נדע אם אכן ארצות הברית הייתה מטילה את הפצצה על גרמניה הנאצית, ויש טענות, לא בלתי סבירות, שגזענות פשוטה שיחקה תפקיד: היה קל יותר להשמיד עיר יפנית שאיש כמעט לא שמע עליה מאשר את ברלין, למשל. היה קל יותר לפגוע באנשים צהובים ולא בלב התרבות האירופית. ובעיקר - הזעם האמריקני על פרל הרבור היה גדול בהרבה מהזעם על הנאצים. המלחמה של האמריקנים, וגם הבריטים, נגד הנאצים בחזית המערבית הייתה כמעט תמיד במסגרת כללי המלחמה, מימדי השואה לא היו ידועים, ושאלה גדולה גם אם היו ידועים אם זה היה משנה. בכל מקרה, הפצצה הושלמה בדיוק אחרי שגרמניה הנאצית הובסה ונכנעה ללא תנאי - אבל כשיפן עדיין נלחמת. וכאן נכנס לתמונה הוויכוח ההיסטורי, הצבאי.

ראשית, תמונת מצב בזירת האוקיינוס השקט, קיץ 1945: הנחת היסוד של התוכנית האסטרטגית שעוצבה בידי המטה המשולב האמריקני-בריטי הייתה שסיום המלחמה יקרה רק באמצעות פלישה לאיי הבית של יפן.

האסטרטגיה המצליחה מאז 1943 הייתה לדלג מעל המקומות שבהם הכוחות היפנים היו מבודדים למעשה בשל שליטת האמריקנים בים ובאוויר, לכבוש איים, להקים בהם שדות תעופה, להתקרב ליפן גופא תוך הפצצות כדי לרכך אותה לקראת הפלישה הצפויה.

בסוף 1944 החלו האמריקנים בהפצצות מאסיביות של ערי יפן, בכוונה להשמיד יעדים צבאיים ולפגוע בתעשייה, בתחבורה ובאוכלוסיה האזרחית. השלב הבא בהתקדמות האמריקאית היה כיבוש איוו ג'ימה, לאחר חודש של קרבות אמיצים מצד המגינים היפנים ובכוח אמריקני אדיר. הכיבוש איפשר הפצצות רצופות על הונשו, האי המרכזי של יפן. במרץ 1945 הייתה ההפצצה הגדולה בטוקיו, בה נחרבו שני שלישים מהעיר ונהרגו למעלה מ-120 אלף אנשים, ונוצר שם חורבן גדול מזה שהיה בהפצצות הגדולות בדרזדן, בהמבורג ואפילו בברלין (חשוב לזכור שערי יפן, בעיקר בתי המגורים, היו בנויים אז מעץ ועלו בלהבות). הפצצות דומות נערכו על שאר הערים הגדולות, למעט הבירה העתיקה קיוטו, בגלל המורשת התרבותית ושכיות החמדה, בעיקר המקדשים, שהיו בה. אבל יפן סירבה להיכנע.

ביוני 1945, לאחר שגרמניה נכנעה סופית, החלו האדמירל נימיץ מפקד הצי, הגנרל מקארתור מפקד כוחות היבשה והרמטכ"ל מרשל לתכנן את השלב הבא והאחרון במלחמה במזרח הרחוק. התוכנית כללה שני מבצעים אמפיביים אדירים, שינחיתו כמות עצומה של כוחות אמריקנים על אדמת יפן ויכבשו אותה. המבצע הראשון תוכנן לנובמבר 1945 וכלל ארמדה של 400 משחתות, 42 נושאות מטוסים ו-24 ספינות מלחמה שיאבטחו את הנחתת הכוחות ב-35 חופים שונים. על פי הערכות הצבא, הפלישה ליפן תעלה במאות אלפי הרוגים אמריקנים, ועוד כ-5-10 מיליון יפנים הרוגים - חלקם הגדול אזרחים שיקריבו עצמם על הגנת המולדת. מה שחיזק את הערכה האמריקנית היה הקרב הנואש - ובסיומו התאבדויות המוניות ומבצעי קמיקזה - של הכוחות היפנים באוקינאווה, המקום הראשון ביפן עצמה שאליו פלשו האמריקנים. הפלישה ליפן הייתה מבצע שמבחינה לוגיסטית, והאבידות הצפויות בו, היה גדול לאין שיעור ממבצע אוברלורד - הפלישה לנורמנדי.

עד כמה הייתה מוכנה יפן למלחמה עד האדם האחרון? מצבה האובייקטיבי הרי היה נואש: בנות בריתה נכנעו (מה שאומר בין השאר שניתן יהיה להעביר כוחות מהזירה האירופית לזירה הפסיפית), עריה נהרסו (70 ערים הופצצו, חצי מיליון בני אדם נהרגו וכמה מיליונים היו לחסרי בית), תעשייתה שותקה, הצי שלה היה במצולות אחרי קרבות מידוויי ומפרץ לייטה (הקרב הימי הגדול בהיסטוריה), ורוב מטוסיה הושמדו. נותר לה רק חיל רגלים גדול (ועוד צבא כיבוש בסין) ששמר על חופיה ואוכלוסיה פטריוטית שהתכוננה למלחמת התאבדות.

יפן לא באמת הבינה את עוצמת הזעם והשנאה בארצות הברית עליה עקב מתקפת הפתע בפרל הרבור. הם גם לא תפסו את עוצמת המחוייבות של בעלות הברית לכניעה ללא תנאי, וקיוו שיצליחו להגיע להסכם של כבוד, מבחינתם, ולא לכניעה משפילה. הם ביקשו מסטלין לתווך, אבל אחד המנהיגים הציניים בהיסטוריה כלל לא התכוון לתווך - במקביל למגעים שניהלה ברית המועצות עם טוקיו נערך הצבא הסובייטי לתקוף את יפן ולהפר בכך את הסכם הנייטרליות הסובייטי-יפני שנחתם ב-1941. היפנים לא ידעו שבוועידת יאלטה (פברואר 1945) הובטח לרוסים שבתמורה ללחימתם ביפן, הם יקבלו את סחאלין, את האיים הקוריליים, וחלקים ממנצ'וריה, כולל חצי האי ליאו דונג (ההבטחה ניתנה כשארצות הברית אינה יודעת אם פצצת האטום תפעל, ורצתה את כוח האדם ויכולת הלחימה המוכחת של הצבא האדום במקרה הצורך).

ועדיין, היה ברור גם שיפן תוכל לגבות מחיר גבוה מבעלות הברית במקרה של פלישה לאייה העיקריים, כפי שהודגם בקרב הקשה על אוקינאווה. בתחילת יולי העריך המודיעין האמריקני, על סמך פענוח תשדורות דיפלומטיות יפניות ומקורות אחרים, כי הגם שהממשלה היפנית מחפשת ערוצי הידברות עם בעלות הברית, כולל דרך הסובייטים, היא איננה מוכנה לכניעה ללא תנאי.

החשש מאבידות רבות בפלישה ליפן הכריע בעד הטלת הפצצה כאמצעי לזירוז כניעתה של יפן. הנשיא טרומן נימק בפומבי את החלטתו להטיל את פצצות האטום על יפן בכך שבמעשה זה הציל את חייהם של כחצי מיליון אמריקנים. ההערכה הזו לא הייתה סתם שליפה מהמותן: בסוף 1944 קבע מחקר של מטכ"ל צבא ארה"ב כי פלישה אמריקנית ליפן תגבה כחצי מיליון הרוגים ועוד כפליים המספר הזה פצועים. המחקר התבסס על ניתוח האבידות בקרב על האי סייפן שבאיי מאריאנה הצפוניים ביוני-יולי 1944.

ההנחה, המוצדקת בדיעבד, הייתה שההשפעה הפסיכולוגית של פצצות האטום תהיה גדולה בהרבה מסך האבידות שתגרומנה (בהפצצה על טוקיו נהרגו יותר יפנים מהירושימה או נגסקי). מבחינת חלק ממקבלי ההחלטות פצצת האטום הייתה עוד פצצה, אמנם חזקה בהרבה אבל לא שונה מהותית מקודמותיה הרצחניות. אחרים כבר ראו את המלחמה הקרה מתקרבת ורצו את המסר של העוצמה האמריקנית.

הנשיא טרומן הקים ועדה, ומסקנותיה היו:

1. יש להשתמש בפצצה נגד יפן בהקדם האפשרי
2. יש להשתמש בפצצה כנגד מטרה צבאית שמוקפת בבניינים אחרים
3. יש להשתמש בפצצה ללא אזהרה מוקדמת לגבי אופיו של הנשק

הוועדה הגיעה למסקנות פה אחד, אך השאלה האם יש להשתמש בפצצה כלל לא עלתה כנושא לדיון. החשש היחיד לא היה אם להשתמש בפצצה, אלא אם היא תעבוד.

ומדוע שתי פצצות, מדוע החורבן של נגסאקי?

התפישה הייתה כי יש לגרום להלם פסיכולוגי להנהגה היפנית, ולהביא אותה להחליט להיכנע, ולייתר את הפלישה. הנחת העבודה גרסה שהיות שאין ליפנים דרך לדעת כמה פצצות עומדות לרשות ארה"ב, הרי שהגיוני לחשוב שהיא עתידה להמשיך ולהנחית על יפן פצצות גרעיניות בקצב של אחת לשלושה ימים. מה עוד שלטוקיו הגיעו דיווחים (לאחר הטלת הפצצה על נגסאקי) שבכוונת האמריקאים להטיל פצצה נוספת על טוקיו בתוך ימים ספורים.

וכאן נכנס לתמונה בנק המטרות: שש ערי תעשייה חשובות ביפן נשארו מחוץ לרשימת היעדים האסטרטגיים של האמריקנים, וכמעט ולא הופצצו במהלך המערכה האווירית. הן נועדו להיות מטרות אופציונליות לפצצות הגרעין. ארצות הברית נמנעה מהפצצתן כדי לא לאבד את גורם ההפתעה בבוא יום פקודה, וגם מסיבה צוננת, צינית - כדי שלאחר הטלת הפצצה הגרעינית יהיה קל יותר להעריך את מידת הנזק שעשתה.

הגורמים המרכזיים בתהליך הבחירה שהחל באביב 1945 היו טווח הטיסה של המטוסים, תנאי מזג האוויר, מידת ההשפעה הצבאית על יפן וההשפעה המורלית. הירושימה, להוותה, עמדה בכל התנאים: עיר נמל בעלת חשיבות צבאית גבוהה, מפקדת הארמיה השנייה, שהייתה אחראית להגנת דרום יפן, שכנה בה, וכן היו בה מחסנים צבאיים ושטחי כינוס. "כנראה שיותר מאלף פעם במהלך המלחמה אזרחי הירושימה צעקו 'בונזיי' לכוחות הצבא העוזבים את הנמל", אמר דיווח יפני. הירושימה גם נבנתה על מישור שטוח בדלתא של נהר אוטה, כך שגלי ההדף של הפצצה יוכלו להתפשט בקלות. מרבית בתיה נבנו מעץ, ורק במרכז העיר ניצבו כמה בנייני בטון. בזמן ההפצצה התגוררו בעיר 255 אלף איש. ההחלטה להטיל את הפצצות באוגוסט נבעה בעיקר משיקולי מזג אוויר, שהופך גרוע בספטמבר.

ההפצצה הייתה הצלחה. הנשיא טרומן נשא נאום, שרק אחריו הבינה בעצם יפן מה אירע לה, אבל טוקיו לא הגיבה. וכך ב-9 באוגוסט, בשעה 3:49 לפנות בוקר, המריאו שוב אנשי 509 מבסיסם. היעד הראשוני היה העיר קוקורה, אבל מזג האוויר לא איפשר את הטלת הפצצה, והצוות הופנה ליעד המשני, נגסאקי.

כמו בהירושימה, בערך ב-7:50 אזעקה נשמעה בנגסאקי, אבל ב-8:30 הוסרה הכוננות. ב-10:53 זוהו שני מפציצים בשמיים, אבל היפנים היו משוכנעים שמדובר במטוסים במשימת מודיעין, ולכן לא נשמעה אזעקה נוספת. דקות ספורות לאחר מכן, ב-11:02, התפוצצה פצצת הפלוטוניום "איש שמן".

אחד מאנשי הצוות סיפר: "הפצצה התפוצצה בברק מסנוור, ועמוד עצום של עשן שחור התערבל לעברנו. מתוך עמוד העשן הזה התלהטה פטריה מסתחררת של עשן אפור, בוהקת בלהבה אדומה, שהגיעה לגובה 13 קילומטרים בפחות משמונה דקות. מתחת, מבין העננים, יכולנו לראות את העשן השחור המוקף בטבעת אש שכיסתה את מה שהיה המרכז התעשייתי של נגסאקי".

בזמן ההפצצה היו בהירושימה כ-280 אלף תושבים ועוד 43 אלף חיילים. כ-80 אלף מתוכם נהרגו או נפצעו קשה, ובין 90-166 אלף נוספים מתו, על פי ההערכות, בארבעת החודשים שלאחר מכן. כ-200 אלף נוספים הלכו לעולמם במרוצת חמש השנים הבאות כתוצאה מהשפעות הקרינה. מתוך 90 אלף בניינים, 62 אלף נהרסו, והירושימה הפכה למדבר שטוח וחרוך, שרק שלדי בניינים מזדקרים ממנו.

בנגסאקי ההרס היה קטן יותר, בשל מבנה העיר, ורק השטח שעמד ישירות מתחת לאזור הפיצוץ הושמד. 40-75 אלף איש נהרגו על פי הערכות בפיצוץ עצמו, וכמות ההרוגים עד לסוף 1945 הגיעה לכ-80 אלף.

וילפרד ברצ'ט, כתב ה"דיילי אקספרד", היה הכתב הראשון מצבאות בעלות הברית שהגיע להירושימה לאחר הטלת הפצצה: "היא אינה נראית כמו עיר מופצצת, אלא כאילו מכבש מפלצתי עבר עליה ומעך אותה. אני כותב את העובדות האלה בשלווה, ככל שאני יכול, בתקווה שהן ישמשו כאזהרה לעולם".

ועדיין התנהל ויכוח בצמרת היפנית אם להיכנע ללא תנאי, והקיסר הירוהיטו התערב והכריע בהחלטה. בבוקר 15 באוגוסט נקראו תושבי יפן להאזין לנאום הרדיו הדרמטי של הקיסר (שנחשב לבן אלים), שבו אמר שהמלחמה לא התנהלה בדיוק לפי הציפיות, וקרא לעם "לסבול את מה שקשה לסבול ולשאת את מה שקשה לשאת". קבוצת קצינים ניסתה לרצוח את הקיסר בזמן הנאום כדי למנוע את ההשפלה הלאומית אך לא הצליחה להגיע אליו. אף שהוא לא הזכיר את המילה כניעה, הבינו כולם כי יפן נכנעה. לאחר שש שנים (או יותר, בזירת האוקיינוס השקט) וקרוב לשישים מיליון הרוגים ונרצחים, מלחמת העולם השנייה הסתיימה.

שבעים שנה ויותר אחר כך, פארק השלום השליו הוא מקום נהדר ונורא. בקצהו האחד נמצא מרכז התערוכות והכנסים העירוני של הירושימה, בניין שנבנה בזמן מלחמת העולם הראשונה. הפצצה התפוצצה 150 מטרים מהבניין, בגובה 600 מטרים. זה הבניין היחיד ששרד, כלומר שרד חלקית. הוא נקרא הכיפה האטומית, ודוקא בחורבנו, באימה שמעוררות הקורות המעוותות, הבטון המזוין שהיה לאפר ואבק, הוא אנדרטה מדהימה, הנשארת במצבה זה לזיכרון, להתרעה.

ובהמשך הפארק (שהיה עד בוקר 6 באוגוסט רובע מסחר ומגורים תוסס) האנדרטה לילדים, והמוזיאון. מוזיאון שובר לב ודידקטי. הצילומים מעוררי פלצות ועצב, ילדים שרופים, מבוגרים ספוגי קרינה, עיר שהייתה למדבר של בטון. והמסר הוא ברור וחד משמעי - עולם בלא נשק גרעיני. המוזיאון מקדש את רצונו הטוב של האדם, רצון טוב שלא בדיוק הופגן במלחמה.

מקום של כבוד תופסת האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, שיפן רואה בה כמעט מסמך מקודש: מודגשות המדינות שחתמו עליה ואישררו אותה, בהן גם חמש המעצמות הגרעיניות חברות מועצת הביטחון - ארצות הברית, רוסיה, סין בריטניה וצרפת. גם איראן, למי שתהה, חתומה. ומודגשות במקביל המדינות שאינן חתומות עליה - הודו, פקיסטאן, קוריאה הצפונית וישראל. כולן נחשבות מעצמות גרעיניות, שלוש מהן מתגאות בכך, הרביעית, ישראל, שומרת על מדיניות של עמימות בנושא.

יפן כמובן מובילה במאבק נגד הנשק הגרעיני. ויש הצלחות, מסוימות. מספר ראשי הנפץ הגרעיניים בעולם ירד. עם זאת יעילות הפצצות עלתה, נולדה פצצת המימן (המדענים שעבדו בלוס אלאמוס נחלקו בין אלה שביכו את תוצאות מעשיהם והחלו להילחם בנשק הגרעיני, לאלה שטענו שיש להמשיך ואף לחזק את הנשק, בהם אדוארד טלר, אבי פצצת המימן).

אבל הבעיה היא אחרת. לא לחינם קיים הביטוי על השד שיצא מהבקבוק. השד הספציפי הזה קיים. הידע קיים. תורת מוסר של אי-אלימות נוסח מהאטמה גאנדהי היא נפלאה, כל עוד כולם משחקים על פי אותם כללים. "בארץ העיוורים העיוור בעין אחת הוא המלך", אומר הפתגם, ובעולם שבו התפרקה ארצות הברית למשל מנשקה הגרעיני (לא שזה יקרה כמובן) היא תהיה נתונה לחסדי, ולסחטנות רוסיה למשל, ולהיפך.

העולם מנסה לאסור על שימוש בכלי נשק מסוימים. מצוין, בראשם נשק השמדה המוני - כימי, ביולוגי, גרעיני. ועומדים בכך, פחות או יותר. אבל למסר החשוב הזה יש גם צד אפל - הוא אומר בעצם, לאסד למשל, שמותר לשליט לטבוח את עמו, או עמים אחרים, במצ'טות, ברובי סער, בפצצות דלק אוויר ושאר כלי המשחית הכה יצירתיים שהאדם הגה - רק לא בכימי. ובמלחמת האזרחים בסוריה נהרגו ונרצחו עד כה כ-600 אלף בני אדם, פי כמה וכמה מהירושימה.

הפצצות מהאוויר של אוכלוסיה אזרחית נחשבו במלחמת העולם השנייה כלי נשק לגיטימי, הגם שבעלות הברית השתדלו, תיאורטית לפחות, לנמק את בחירת המטרות בכך שהן גם יעדים אסטרטגיים. נניח. מאז ועד עתה לא היו מקרים רבים של הפצצות בלא אבחנה של ערי אויב, כשאחד החריגים הוא הפצצות ערי ישראל שזה עתה קמה בידי חיל האוויר המצרי במלחמת העצמאות.

אנו חיים בעולם גרעיני. עולם שהפצצה, פצצות האטום והמימן בו, הן נתון. שיש להן כלי שיגור לקצה האחר של העולם - צוללות, מטוסים, טילים בין-יבשתיים, כל טוב. עולם שבו יש שעון יום הדין המודד את הסכנה למלחמה גרעינית, והוא קרוב עד אי נוחות לשעת חצות, שעת האפס. עולם שבו דנים בפירוק או פירוז גרעיני לא כי זה טוב ומוסרי, אלא ככלי דיפלומטי, והאמת היא שיותר מדברים על כך מאשר עושים זאת בפועל.

וביום קיצי ונפלא בהירושימה, ואחר כך בהפלגה במעבורת לאי מיאג'ימה ממש ממול, אי שבו מקדש שינטו הנודע שהשער שלו, "טורי", שקוע במים בשעת הגאות והאיילים משוטטים בכל מקום (האיילים המקוריים מתו בהפצצה, והובא עדר חדש מהעיר נארה), אי אפשר שלא לחשוב על הגאונות שהאדם משקיע בתחביבו הידוע - הרג הדדי.

ההערכה של היסטוריונים צבאיים, והיא נשמעת נוראה, היא שהטלת הפצצה גרעינית על הירושימה ונגסקי אכן חסכה חיים. יפן לא היתה נכנעת ללא תנאי, והיה צורך בפלישה שהיתה מביאה למאות אלפי אם לא מיליוני קורבנות ולהארכת הסבל. ואולי המורשת החשובה יותר היא שההדגמה הנוראית הזו מנעה שימוש בה בקנה מידה גדול וקטלני הרבה יותר מאוחר יותר, בזמן המלחמה הקרה. "לאחר הירושימה המדע טבול בחטא", אמר אופנהיימר, אבי הפצצה, ומילותיו ממשיכות להדהד.

(עדכון ראשון 10.5, 17:00)