המחצית הראשונה של המאה ה-20 הצמיחה שורה ארוכה של דיקטטורים ושליט אוטוריטריים באירופה, בראשם מנהיג גרמניה הנאצית אדולף היטלר, שליט ברית המועצות יוסיף סטלין והרודן האיטלקי בניטו מוסוליני. אך פרט ל"שלושת הגדולים", ידעה היבשת עריצים אכזריים רבים אחרים, שחשיבותה הפחותה של מדינתם במשחק הגיאו-פוליטי השכיח אותם מלב השיח. אחד מהם היה אנטה פבליץ', שליטה של קרואטיה, ומי שכונה "הקצב מהבלקן".
עם הפלישה ליוגוסלביה באפריל 1941, הקימו הנאצים במדינה הקרואטית, שכללה את שטחי בוסניה-הרצגובינה של היום, משטר בובות פשיסטי בראשות תנועת האוסטאשה בהנהגת אנטה פבליץ'. לפי ההערכות, התנועה מנתה כ-5,000 תומכים בלבד עד עלייתה לשלטון, אך הציבה לעצמה "לטהר את המדינה מכל מי שאינו קרואטי-קתולי", שמנו כמעט מחצית מתוך 6.3 מיליון התושבים שהתגוררו בשטח קרואטיה דאז. היו אלו הסרבים, היהודים והצוענים שהושמו על הכוונת.
התכנית החולנית של פבליץ' - שכונה "פוגלבניק", מעין מקבילה קרואטית למונח פיהרר - ליצירת אומה חדשה, הציבה בראש סדר העדיפויות את "פתרון בעיית הסרבים". אלו, בניגוד לקרואטים הקתולים, היו אורתודוכסים והלאום החזק ביותר ביוגוסלביה לשעבר. האוסטאשה ניצלה את המתיחויות בין העמים הרבים שהתגוררו בממלכה לשעבר - שקמה על חורבות האימפריה האוסטרו-הונגרית ב-1918, אולם לא השכילה ליצור לאום יוגוסלבי כפי שרצה המלך אלכסנדר - על מנת להוציא לפועל את מיזם ההשמדה: המרת דתם של כשני מיליון סרבים, גירוש שני מיליון נוספים וחיסול השליש האחרון.
ב-1943, כשנתיים לאחר הקמת המשטר, מניין קורבנותיו נאמד כבר כ-400 אלף.
על פבליץ' סיפרו כי הוא החזיק על שולחנו סל מלא עיני אדם כמזכרת. ייתכן שלא היה שפוי לחלוטין, אולם הכוחות שבפיקודו אחראים לחלק ממעשי הזוועה הנוראיים ביותר בתקופת מלחמת העולם השנייה, השופעת מעשי טבח מחרידים והצמתת אוכלוסיות שלמות רק בשל דתן או מוצאן.
באחד מאותם מקרים, כ-250 תושבים סרבים שהתגוררו בכפרים הסמוכים לזגרב הבירה התקבצו והכריזו כי הם מקבלים על עצמם את עול הקתוליות כדי להינצל. זה לא הושיע אותם. שישה אנשי אוסטאשה כלאו אותם בכנסייה סרבית אורתודוכסית ורצחו אותם באלות מסומרות.
אף שהיו בעלי ברית נאמנים של היטלר, הברבריות חסרת המעצורים שלהם, שהייתה יוצאת דופן באכזריותה אפילו באירופה רוויית הזוועות והשנאה, פגעה במדינות הציר והביאה להתחזקותם של הפרטיזנים בהובלת יוזיפ טיטו, מנהיג יוגוסלביה הקומוניסטית לעתיד.
נאומו של פבליץ' בפני הפרלמנט הקרואטי
פבליץ' נולד ב-14 ביולי 1889, בברדינה, בוסניה של היום. הוא למד משפטים, והתחבר מגיל צעיר ללאומנות הקרואטית כשחבר ל"מפלגת הזכויות הקרואטית". את דרכו החל ב-1920 כחבר מועצת העיר זגרב ובהמשך נכנס לפרלמנט היוגוסלבי, הממלכה המולטי-אתנית שאותה כה תיעב. ב-1929 כונן המלך אלכסנדר מונרכיה אבסולוטית ופבליץ' יצא לגלות באיטליה כדי לארגן מחתרת לאומנית קרואטית, היא האוסטאשה.
באיטליה הוא הקים מחנות אימונים לחברי המחתרת באישורו של הדוצ'ה בניטו מוסוליני, שחמד את התפוררותה של יוגוסלביה על מנת להרחיב את תחום השפעתה של איטליה הפשיסטית בבלקנים ובאגן הים התיכון. פבליץ' קשר קשר להתנקשות במלך אלכסנדר במטרה לחולל כאוס בממלכה ואחרי ניסיון כושל אחד ב-1933, מהפכן בולגרי ירה למוות באלכסנר בעודו מבקר במארסיי, והרג גם את שר החוץ הצרפתי. המונרכיה היוגוסלבית ספגה מכה אנושה, שממנה לא הצליחה להתאושש.
במקומו של אלכסנדר, עלה לשלטון בתור עוצר הנסיך פאבלה, דודו של אלכסנדר, מאחר שיורש העצר פטר היה רק בן 11. בלחץ הצרפתים, כלא משטרו של מוסוליני את פבליץ', שנידון למוות בצרפת, והוא החל להשליך את יהבו על היטלר לאחר שחרורו ב-1936. הנאצים הבטיחו לשנות את הגבולות שנקבעו באירופה עם הסכמי ורסאיי, שסיימו את מלחמת העולם הראשונה. בסרבים הם ראו אויב ועם נחות, כמו פבליץ', ואת יוגוסלביה הם שקדו לחלק ולבתר.
עד פלישת מדינות הציר, נותר פבליץ' תחת מעקב צמוד של הרשויות האיטלקיות, שראו בו מקור לצרות. מוסוליני התקשה עם תכניותיו בבלקן, ופרט לכיבוש אלבניה, יתר הרפתקאותיו הצבאיות היו כישלון חרוץ שהעמידו באור מגוחך את צבאו. מי ששאף לשחזר את תהילתה של האימפריה הרומית הימר על מערכה נגד יוון, שסירבה למסור לו שטחים. ההסתבכות האיטלקית עלתה ביקור למדינות הציר, והיטלר נאלץ לדחות את פלישתו לברית המועצות כדי להציל את מוסוליני מול כוחותיו של הגנרל יואניס מטאקסס, שליטה של יוון.
לצד הצרות ביוון, גם יוגוסלביה הערימה קשיים על הציר הנאצי-פשיסטי. העוצר פאבלה הצטרף לברית המשולשת ב-25 במרץ, אך מיד לאחר מכן התחוללה הפיכה צבאית בתמיכת בריטניה ופטר השני עלה לשלטון. המלך הצעיר - והאחרון של יוגוסלביה - לא החזיק בכתר למשך זמן רב, עם פלישת הנאצים כמה ימים לאחר מכן וחלוקת הממלכה בין השותפות הונגריה, בולגריה וכן הקמת קרואטיה, כמדינת בובות.
תחת הסיסמא "ז'ה דום ספרמני" (מולדת, אני מוכן), כונן פבליץ' את המשטר הרצחני שלו. הסרבים היו בעיניו המטרד העיקרי, אך בלחץ הגרמנים גם היהודים נרדפו וחוסלו בשיטתיות. ביוני 1941 הוצאו צו המורה לכלוא את כל יהודי קרואטיה, שמנו כ-40 אלף איש.
"היהודים מפיצים שקרים כדי לעורר אי-שקט באוכלוסייה, בספסרותם הידועה הם מקשים את אספקת אמצעי המחיה. לפיכך הנני קובע כי הם אחראים באורח קולקטיווי ומצווה לכולאם במחנות ריכוז", היה נוסח הצו, לפי מוזיאון יד ושם.
"אושוויץ הקרואטי"
היהודים נשלחו לשלושה מחנות שהקימו הקרואטים - והיו תחת פיקודם ושליטתם, בניגוד למחנות אחרים באירופה הכבושה שהיו בידי הנאצים - יחד עם הסרבים, הצוענים ומיעוטים אחרים. אחרי ריקונם בתוך כמה חודשים ספורים, הרחיבו הקרואטים את תעשיית הרצח שלהם והקימו חמישה מחנות חדשים, בראשם מחנה יאסנובאץ.
המחנה הידוע לשמצה, שכונה "אושוויץ הקרואטי", היה מתחם רחב היקף שכלל כמה מחנות נפרדים. הוא השתרע על פני שטח של כ-240 קמ"ר, על גדות נהר הסוואה שמדרום לזגרב הבירה. אליו נשלחו כל מי אויבי האוסטאשה, בין אם מבחינה גזענית ודתית ובין אם מבחינה אידיאולוגית. שיטות הרצח בו היו פרימיטיביות ואכזריות במיוחד, כשמוות בירייה או בתלייה נחשב לשיטה מרוככת ביחס לאחרות.
הסוהרים במתחם התחרו ביניהם על מי יצליח לשסף יותר גרונות של אסירים. זו הייתה דרך זולה להשמדה המונית, כשחסכה שימוש בתחמושת ובאמצעים צבאיים יקרים יותר, ודרך סדיסטית לסיפוק מאווייהם החולניים.
הם השתמשו בסכין קצבים מיוחדת, שכונתה "סרבוסייק" ("משסעת הסרבים", בקרואטית), כדי לקטול את האסירים במהירות. מי שעשה לעצמו שם כמיומן במיוחד בשיסוף גרונותיהם היה פטר ברזיצה. ב-29 באוגוסט, לפי עדויותיהם של ניצולים, "ניצח" ברזיצה בתחרות כשהצליח לרצוח 1,360 איש בלילה אחד בלבד. בין האמצעים הנוספים ששימשו את הקרואטים להרג ההמוני היו מכות פטיש וגרזן וסקילה באבנים. הם עודדו אסירים לרצוח אלו את אלו, ונהנו מעקירת איבריהם.
אחד מאתרי ההריגה העיקריים ביאסנובאץ היה על רמפה על גדות הסוואה, שממנה הושלכו אסירים בעוד בחיים כשבטניהם משוספות. הגופות מילאו את הנהר, ותינוקות שהוכנסו לשקים הוטבעו במימיו.
המחנה, שבו הופעלו גם באופן מצומצם יחסית תאי גזים ומשרפות, המשיך לפעול עד ימיה האחרונים של המלחמה, כמו מחנות ההשמדה הנאציים. עם תבוסת מדינות הציר, פוצצו הקרואטים את המקום באפריל 1945 כדי להסתיר ראיות ולהשכיח את הזוועה.
האומדנים סביב מספר הקורבנות במחנה הם מקור למחלוקת עוד היום. הצנועות ביותר קובעות כי מדובר בכמה עשרות אלפים, ואילו היו הערכות סרביות ולפיהן יותר ממיליון איש נטבחו ביאסנובאץ.
לפי מוזיאון השואה בוושינגטון, משטר האוסטאשה רצח בין 77 אלף ל-99 אלף אסירים במחנה. בין 45 ל-52 אלף היו סרבים; בין 12 ל-20 אלף היו יהודים; בין 15 ל-20 אלף היו צוענים; ובין 5,000 ל-12 אלף היו קרואטים ובוסנים מוסלמים, וכן מתנגדי משטר.
גלות בדרום אמריקה
תחילת קריסת מדינות הציר ב-1943 סימלה את תחילת סופו של משטרו של פבליץ'. איטליה של מוסוליני החליפה צדדים, והגרמנים הקימו משטר בובות בצפונה, אחרי ששחררו את הדוצ'ה מהשבי. קרואטיה ניצלה את היעלמותה של המדינה האיטלקית העצמאית וסיפחה שטחים ממנה, אך עתידה לא היה טוב יותר ממנה. במזרח, נחלו הנאצים אבדות כבדות במלחמה מול הסובייטים והפרטיזנים ברחבי שטחה של יוגוסלביה הגבירו את מתקפותיהם, בתמיכת ברית המועצות בעלות הברית.
פבליץ' הריח את התבוסה המתקרבת, על אף שנלחם כמעט עד הרגע האחרון לאור סירובם של הנאצים להיכנע גם כשהיה ברור שהם לא יצליחו להדוף את הסובייטים ממזרח ואת בעלות הברית מהמערב. במאי 1945, עם כניעת גרמניה, מנהיג קרואטיה נמלט קודם לאוסטריה ולאחר מכן לאיטליה, שתיהן היו תחת חסותן של מדינות המערב. הוא התחזה לנזיר כשהשתמש בדרכון מזויף, וזכה להגנת הוותיקן, כתם שליווה את הכנסייה הקתולית שנים רבות.
לא רק הוותיקן עזר לפבליץ' לחמוק ממשפט. גם המודיעין האמריקני והבריטי גוננו עליו לאחר המלחמה, מאחר שראו בו משקל נגד להשתלטות הקומוניסטים בראשות טיטו על יוגוסלביה. הייתה זו תחילת המלחמה הקרה, ובעיני המערב, כל שליט, אכזר ככל שיהיה רק שיהיה אנטי-קומוניסט, היה לגיטימי. עם רכוש רב ששדד מקורבנות משטרו, חמק פבליץ' לארגנטינה דרך "נתיב העכברושים". הוא היה אחד מבין עשרות אלפי פושעי מלחמה קרואטים וגרמנים שגלו במדינה הדרום אמריקנית, שנשלטה אז על ידי חואן פרון.
גם משם, המשיך פבליץ' לקדם את הלאומיות הקרואטית, שהותכה אל תוך יוגוסלביה, שניסתה פעם נוספת ליצור זהות על-לאומית, הפעם תחת שלטון סוציאליסטי. הוא שימש יועץ של פרון, אך עברו רדף אותו עד לשם - באפריל 1957 הוא נורה על ידי מתנקש מונטנגרי בבואנוס איירס ונפצע קשה. הוא שרד ועבר להתגורר בספרד, תחת משטרו של פרנסיסקו פרנקו. עם זאת, בדצמבר 1959 הוא מת בבית חולים במדריד מסיבוכים שנגרמו מהירי, בגיל 70.
כ-60 שנה לאחר מותו, וכ-25 שנה מאז הקמתה המחודשת של קרואטיה העצמאית, והפעם במתכונת דמוקרטית, דמותו של פבליץ' עדיין מעוררת מחלוקת במדינה הצעירה. ה"פוגלבניק" עדיין נערץ על ידי סצינת הימין הקיצוני, שמתחזקת בהדרגה דווקא מאז הצטרפה קרואטיה לאיחוד האירופי ב-2013. תומכיו, המציינים טקס זיכרון ביום מותו בכל שנה, רוצים להשיבו לקבורה במדינה והסיסמאות הקיצוניות של האוסטאשה, כולל ההצדעה במועל יד, נשמעות לעתים תכופות באצטדיוני כדורגל על ידי ארגוני אולטראס קיצוניים.
האחרונה שגרמה לסערה ביחס למורשתו של פבליץ' הייתה הנשיאה הנוכחית קולינדה גרבר-קיטרוביץ', כשבזמן ביקורה בחודש שעבר בארגנטינה הודתה למדינה על כך שאירחה את הפליטים הקרואטים אחרי מלחמת העולם השנייה. היא אמנם ניסתה לכבות את השריפה כשאמרה שלא התכוונה להביע תמיכה במשטר הטוטליטרי של פבליץ', אך אם הערות מסוג אלו נשמעות מפוליטיקאית ממרכז הקשת הפוליטית במדינה, סימן שהאמונה כי אחד הדיקטטורים האכזריים שיעדה אירופה היה בעצם מנהיג פטריוטי שלחם למען האומה היא עודנה נחלת רבים.