פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המסע המופלא

      צילום: מערכת וואלה! NEWS, מאיה בר-הלל

      דניאל כהנמן ועמוס טברסקי התווכחו בקול רם וצחקו בקול רם עוד יותר, ואז טלטלו מהחדר הסגור באוניברסיטה העברית את הפסיכולוגיה, הכלכלה והחשיבה האנושית. פלא שאפשר לקרוא להם ג'ון ופול הישראלים?

      "ניקח לדוגמא את לינדה", אני אומר לפרופסור מיה בר הלל באמצע הראיון. "אבל לינדה לא נולדה בחלל ריק", היא משיבה מיד. "שמעת על טים?"


      לא, לא שמעתי על טים. על לינדה, אחד הניסויים המפורסמים ביותר בפסיכולוגיה, או הסתברות, או מתמטיקה, או כלכלה - בעצם ניסוי עם השלכה לכל תחומי החיים - כן. טים מתואר כבחור שקט, ביישן, מתבודד, אוהב לקרוא, בלתי חברותי, גמלוני, אולי אפילו מעט מוזר. והשאלה ששואלים מבצעי הניסוי - הפרופסורים עמוס טברסקי ודניאל כהנמן - היא מה סביר יותר - שטים לומד ספרנות או מדעי החברה?


      לפני שנמשיך - מה דעתכם? מה סביר יותר? אני מניח שרובכם עניתם כמו הנשאלים - ספרנות כמובן. הוא אב טיפוס של ספרן מהסרטים. בהחלט. אבל האם הבאתם בחשבון שיש פי מאות ואולי אלפים תלמידי מדעי החברה לעומת תלמידי מדעי ספרנות?


      אבל זו עדיין לא שגיאה מתמטית, או רציונלית. אז כהנמן וטברסקי הלכו צעד קדימה, והביאו את סיפורה של לינדה כשאלת מבחן. לינדה היא בחורה פתוחה וכשרונית. היא סיימה את לימודיה בפילוסופיה. כסטודנטית הייתה מוטרדת מאד מבעיות של אפליה ואי-צדק חברתיים. היא השתתפה בהפגנות נגד אלימות ונגד נשק גרעיני.


      אז איזו משתי האפשרויות סבירה יותר:
      1. לינדה היא פקידת בנק
      2. לינדה היא פקידת בנק ופעילה בתנועה הפמיניסטית


      מה אתם הייתם עונים? כי 85% מהנבדקים ענו שהאפשרות השנייה סבירה יותר.


      בהתחלה כהנמן וטברסקי נתנו את השאלה לשתי קבוצות, לאחת עם התשובה הראשונה ולקבוצה השנייה עם השנייה. היה רוב מוחלט לתשובה השנייה. עדיין לא שגיאה. אז הם הלכו צעד קדימה, ונתנו לקבוצה אחת שבע אפשרויות תעסוקה ללינדה, ובהן השתיים האלה. ועדיין היה רוב מוחלט לתשובה השנייה. ואז נתנו את הבעיה לדוקטורנטים בתוכנית לקבלת החלטות של בית הספר למנהל עסקים בהרווארד, כולם מיומנים בהסתברות, קבלת החלטות וססטיסטיקה. ורוב מוחלט שוב אמר אפשרות 2. כאן נשברו, אמרו שאם ממש נלעס את התשובה וניתן רק אותה הם בודאי יידעו. ונתנו רק שתי אפשרויות - פקידת בנק או פקידת בנק פמיניסטית. והם נתנו את שתי האפשרויות, ושתיהן בלבד, לסטודנטים מבריקים באוניברסיטאות מובילות - וכ90%, פעם אחר פעם, אמרו שלינדה היא פקידת בנק פמיניסטית.


      לפני שנמשיך, מדוע בעצם זו שגיאה בתורת ההיגיון? כי הכשל הלוגי הוא פשוט: כל פקידת בנק פמיניסטית היא בראש ובראשונה פקידת בנק. על כן התשובה ההגיונית, המדויקת מתמטית, הסתברותית, ומה לא היא התשובה הראשונה. וגם כאשר אמר כהנמן לכיתת המבריקים שלו בתסכולו: "אתם שמים לב שאתם מפירים חוק לוגי בסיסי?", הם ענו לו: "אז מה?", ואפילו חוקר הטבע הנודע סטיבן ג'יי גולד אמר לאחר שפתר נכון את השאלה: "בכל זאת איש קטן במוח שלי ממשיך לקפוץ כשהוא צועק עלי: 'ודאי שהיא פקידת בנק פמיניסטית! תקרא את התיאור!'".


      לינדה הפכה מפורסמת, אולי ההוכחה הסופית לכך שהאדם, מה לעשות, אינו רציונלי. או רציונלי בדרך אחרת.

      מאיה בר-הלל ועמוס טברסקי, בטנפורד (באדיבות המצולמים)
      שתי מערכות חשיבה. בר הלל וטברסקי (תצלום: באדיבות המצולמים)

      מיה בר הלל מספרת לי על נעמה, הניסוי שלה עצמה. אם תרצו, הגירסה הישראלית של לינדה: נעמה נסעה לחו"ל ושלחה גלויות (כן, עבר זמן מאז הניסוי) ובאחת היא מתארת את נוף ההרים המושלגים הנשקף מהחלון, את הגרניום באדניות, את הרחוב המבהיק שאפשר ממש לאכול בו מהמדרכה. והשאלה היא היכן סביר יותר שנעמה נמצאת - בשווייץ או באירופה? ונשאלים ענו בשווייץ, למרות ששנייה נוספת של מחשבה אולי היתה מזכירה להם ששווייץ נמצאת באירופה. אז מה קרה כאן?


      בספרו "לחשוב מהר, לחשוב לאט" מסביר כהנמן שיש לנו, אם תרצו, שתי מערכות חשיבה - הראשונה מהירה ואינטואיטיבית, השנייה לוגית, איטית, מאומצת. ופעמים רבות, כשהראשונה נתנה לנו את התשובה, אנו כלל לא מכניסים לפעולה את השנייה.

      המוח עושה שיפוט התאמה לתיאור, מסבירה לי בר הלל, ורק אז שיפוט לוגי. כהנבמן וטברסקי, כן, אפילו הם, סברו שאנשים אולי יעשו שיפוט התאמה ובכל זאת יכניסו לפעולה את השיפוט הלוגי. אבל הם לא. כלומר, הם נעצרו ברגע שהתיאור של לינדה מתאים לתבנית פמיניסטית. לזה היא מתאימה, לא לפקידת בנק. ברגע שהגלויה של נעמה מתאימה לדימוי שלנו של שווייץ המוח נעצר, בשיפוט התאמה, עוד בטרם המערכת הלוגית החלה לפעול את פעולתה האיטית (איטית בהשוואה למערכת האינטואיטיבית, כמובן).


      אם השאלה הייתה מנוסחת בצורה שונה, למשל נעמה יצאה לטיול בחו"ל. מה סביר יותר - שהיא כעת בשווייץ או באירופה? אף אחד לא היה טועה. ברגע שאנו מפרטים יותר, נותנים למוח האינטואיטיבי יותר פרטים להתמקד בהם - בא הכשל.


      דוגמה נוספת: האם יש באו"ם יותר מדינות ששמן מתחיל באות י' או באות ק'? מהר! נכון שאמרתם באות י'? ובכן, יש 4 מדינות כאלה - ישראל, ירדן, יוון ויפן. יש בדיוק פי 3 מדינות המתחילות באות ק'. מדוע זה קורה? בגלל "יוריסטיקת הזמינות" - המוח שלנו שולף במהירות את ישראל וירדן מהזיכרון המיידי, אך קמרון, קוסטה ריקה, קולומביה, קירגיזסטאן, קיריבטי והשאר נמצאות בזיכרון המטמון, הקאש של המוח.


      זה לא אומר שאנשים אינם חכמים או לא הגיוניים. זה אומר שיש צורות חשיבה אחרות ואותן צריך לחקור.

      128 מדינות תמכו - האו"ם אישר ברוב גדול את ההצעה נגד ההכרה האמריקנית בירושלים (AP)
      הקאש של המוח. לוח ההצבעה באו"ם (תצלום: AP)

      "יש אירוניה מסוימת בכך שאנו יושבים ומנהלים את השיחה הזו, על מחקרים שהוכיחו כמה בני אדם אינם מכונות רציונליות, בבניין שיש בגבעת רם שעליו מתנוסס השלט 'המרכז לחקר הרציונליות'", אני אומר למיה, והיא משיבה: "השלט מדויק. אין כאן הנחה שהאדם רציונלי. יש שאלה אם האדם רציונלי". וכך, נמצאות בבניין שתי קבוצות הנאבקות בלהט אקדמי זו בזו בשאלה אם יש או אין סוכנים רציונליים - מומחי תורת המשחקים, התגלמות, אם תרצו, קבלת ההחלטות הרציונלית (בדיוק בזמן הראיון קיבל אחד מהם, מקים המרכז, הפרופסור סרג'יו הארט, את ההודעה על זכייתו בפרס ישראל, וחוקר נוסף שם הוא חתן פרס נובל ישראל אומן) והפסיכולוגים המראים עד כמה האדם אינו רציונלי. או רציונלי בדרך אחרת.


      ואם חוסר רציונליות, אם שיפוט מיידי - מדוע אנחנו כל כך מושפעים ממראה חיצוני - לא בתחרות מלכת היופי נניח, אלא בחיים, במקומות שבהם מראה חיצוני, לטוב או לרע, לא אמור להשפיע כלל?


      כי זה הדבר שאנו רואים כמעט מיד לגבי אדם שאנו פוגשים בפעם הראשונה, משיבה מיה. זה נמצא במוקד, על כן אנו מייחסים לכך תשומת לב רבה - בפעם הראשונה. במחקר נשאלו אמריקנים מי מאושר יותר לדעתם - אנשים הגרים באוהיו או בקליפורניה. ורובם ענו בקליפורניה. מדוע? מזג האוויר, השמש. אבל כשאתה חי במקום מסוים מזג האוויר כבר אינו במוקד, הוא הופך לרקע. ואז נכנסים לפעולה גורמים נוספים, המשנים את התמונה.

      השוד המושלם, על הנייר

      הכלכלה הקלאסית סברה שכולנו רוצים בטובת עצמנו - כשהמשמעות היא למקסם את טובתנו, ורציונליות האדם הבודד תוביל לרציונליות הכלל, טובת האדם הבודד תוביל לטובת הכלל. זה היסוד האידיאולוגי של הקפיטליזם. ואז באים כהנמן טברסקי, הפרופסור אריאלי לימים, גלדוול, הרפורד, לוויט ודובנר, מייקל לואיס (בין היתר, מחבר הספר "ענן של אפשרויות" על מחקריהם וחייהם של כהנמן וטברסקי) ואחרים והחשיבה עוברת לקוטב השני - האדם לא רציונלי גם, אפילו במיוחד, כשמדובר בטובתו שלו.


      לא בדיוק, אומרת מיה. שני הצדדים קיימים. מייסדי הכלכלה, אדם סמית בראש ובראשונה אבל גם, כמובן, הכלכלן המשפיע במאה העשרים ג'ון מיינרד קיינס, ידעו שאנשים לא רציונלים. הם כתבו על אנשים בשר ודם. אבל לימים היוקרה הייתה בתיאוריות מתמטיות. ואז מתחיל הפער בין המציאות לבין ייצוג המציאות: עושים אידיאליזציות, כמו בפיסיקה. נוסחאות יפות, נכונות אבל המביאות בחשבון מספר קטן של משתנים ומתעלמת מאחרים - חיכוך למשל, אם נישאר בפיסיקה. בסרטים אנו רואים את השוד המושלם המתוכנן לשברי שניות. במציאות, כמו שכולנו יודעים, מספיקה תאונה אחת בדרך, משאית זבל מאחרת או מעלית שנתקעה עד שמכניסים את הקניות ועגלת התינוק, וכל התכנית המופלאה איננה עוד.


      ובמציאות - הרמטכ"ל הגרמני הגראף פון שליפן תכנן תכנית מושלמת, על הנייר, איך גרמניה הקיסרית תביס את צרפת ואז הצבא האדיר ייסוב מזרחה ויביס את רוסיה. תכנית שליפן הייתה התכנית האחת והיחידה לניצחון במלחמה, היא תוכננה לדיוק של שעות. תכנית הצעדה של כל יום ויום נקבעה מראש, החל מיום הגיוס. הכבישים העוברים את לייז' ייפתחו בג'(גיוס)+ 12, בריסל ג+19, חציית גבול צרפת ג+22, קו תיונוויל-סן קוונטן ג+31, פריס תיפול ב-ג+39. במציאות בלגיה נלחמה בגבורה, השטח התברר כקשה מדי ובדיוק ביום שבו פריס הייתה אמורה ליפול, החל הקו להתייצב, ומלחמת החפירות החלה. עוד תיאוריה נהדרת, שהמציאות קלקלה.


      הכלכלה רצתה להיות פיזיקה עם מודלים מתמטיים יפים וזה לא רע, אבל התיאורטיקנים שלה שכחו בשלב מסוים שבסופו של דבר זו תיאוריה של אנשים ועל אנשים, ואת זה הבינו כהנמן, טברסקי, שלינג ואחרים. כנהמן וטברסקי אמרו שכמודלים מתמטיים זה מעולה, אבל כמודלים המתארים התנהגות אנושית צריך להביא בחשבון עוד משתנים. אנשים, בניגוד לתיאוריות ששלטו אז, אינם רק אנוכיים. התמריץ האנושי הבסיסי בתחום הכלכלה הוא אולי להרוויח כמה שיותר, אבל כולנו יודעים שיש תמריצים נוספים. אנחנו בהחלט מביאים בחשבון סיפוק מעבודה, יוקרה מקצועית, מה חושבים עלינו, מה אנו חושבים על אחרים, כמה אנו רוצים להרגיש טוב עם עצמנו, עם הבחירות שעשינו. כסף הוא משתנה אחד. חשוב, אולי החשוב מכל, אבל בשום פנים אינו היחיד.

      פרופסור דניאל כהנמן, טקס קבלת פרס נובל לכלכלה, שטוקהולם, שוודיה, 2012 (AP)
      כהנמן בטקס הענקת פרס נובל, 2002 (תצלום: AP)

      דניאל כהנמן, ניצול השואה, ועמוס טברסקי, התגלמות הצבר, נפגשו במחזור הראשון של האוניברסיטה העברית לפסיכולוגיה. מיה בר הלל, תלמידת המחזור השישי, למדה אצל שניהם. כהנמן לימד את הקורסים הכמותיים - מבוא לססטיסטיקה בשנה א', תפיסה וקשב, תחום התמחותו בשנה ב'. אצל טברסקי עשתה את הדוקטורט שלה, והייתה חברה קרובה של שניהם. ויש כמה תעלומות בחברות ההדוקה הזו, שנגמרה לימים בשברון לב. שניהם עבדו יחד ימים רצופים, ומאחורי הדלת הסגורה נשמעו דיונים סוערים ופרצי צחוק כאחד. אין כמעט שום צילומים משותפים שלהם, אולי שניים בלבד - כשאחד מהם צולם בידי בר הלל, ומציג במרכז התמונה את בתה של מיה, לימים גילי בר הלל סמו (המוציאה לאור והעורכת בהוצאת עוץ, ולנצח גיבורת ילדי ישראל בזכות תרגומיה את סדרת הארי פוטר).

      מיה, בתו של יהושע בר הלל, פרופסור מיתולוגי לפילוסופיה באוניברסיטה העברית שמת בגיל צעיר, אהבה מתמטיקה, ונרשמה ללמוד אותה באוניברסיטה. כחוג שני לקחה פסיכולוגיה. "לא ידעתי על זה מספיק כדי לפסול אותה", היא אומרת. כולם אמרו לה "את חייבת להכיר את עמוס טברסקי" (שבאותה עת עשה את הדוקטורט שלו בארצות הברית), כי התמחותו הייתה פסיכולוגיה מתמטית. עם שובו לארץ הוא חיפש עוזרת מחקר עם כישורים מתמטיים, ומיה הייתה הבחירה המובנת מאליה, ואצלו היא עשתה את הדוקטורט שלה.


      בספר "ענן של אפשרויות" מתאר מייקל לואיס את מערכת היחסים ביניהם - וכן, גם לפסיכולוגים, אולי אפילו במיוחד להם, כולל הטובים בעולם בתחומם , והם היו, יש בעיות פסיכולוגיות. יש אגו, כמובן. ולאורך ההיסטוריה הפרטית שלהם הדימוי היה שדני כהנמן הוא מוכשר מאד, בעוד עמוס טברסקי גאון.


      "כן", אומרת מיה, "זה היה הדימוי. כך הם נתפסו. והיו לכך שתי סיבות: עמוס בא מתחום הפסיכולוגיה המתמטית, שזה בעצם לא תחום, אלא גישה. דני בא מתחום התפיסה והקשב. הוא שמע את עמוס ואמר 'האיש מדבר שטויות, הוא לא מתייחס לאנשים אמיתיים'. והוא החל לאתגר את עמוס, שאיתגר אותו בחזרה. וכך חברו, אבל הדימוי היה שדני נכנס לתחום שבו עמוס הוביל. למרות שהוא הביא תובנות מבריקות, הוא הביא את האדם לתחום קבלת ההחלטות".


      אבל הסיבה השנייה חשובה יותר: עמוס טברסקי פשוט היה אדם כריזמטי בצורה בלתי רגילה. הוא היה נכנס לחדר, מתאר לואיס, והחדר היה משתתק כדי לשמוע מה יש לו לומר. וזה נכון בכל תחום שהוא. כהנמן היה שתקן יותר, ספקן, אינטלקטואל. וכבר נאמר - אי אפשר ללמד כריזמה. או שיש או שאין. אגב, על פי מיה, הדימוי הזה היה חיצוני. "אנחנו ידענו. עמוס, שהייתי בת טיפוחיו, אמר לי תמיד עד כמה דני גאון. אבל המסתכלים מבחוץ עושים שיפוטים שטחיים. גם אם הם משכילים, ויש בכך אירוניה. הרי זו ליבת המחקר של שניהם".

      פרופסור מאיה בר-הלל ופרופסור דניאל כהנמן, כנס מכון מגיד, האוניברסיטה העברית, ירושלים (מערכת וואלה! NEWS)
      חישוב ציני של סטנפורד. בר הלל וכהנמן

      האם ניתן להשוות אותם ללנון ומקרתני? שניים החתומים יחד על שירי הביטלס אבל בעצם כותבים אותם בנפרד, כשהם בתחרות מטורפת זה עם זה, לימים שונאים אבל עדיין - השני הוא קבוצת ההתייחסות היחידה למעשה בשאלה עד כמה השיר טוב.


      מיה מהססת. בתחילה, בארץ לא. הם עבדו יחד מאחורי דלת סגורה והמחקרים אכן היו משותפים לחלוטין. אבל אז עזבו. וכאן היה השבר. ב-1977 טברסקי וכהנמן יורדים מהארץ (ואגב, כשאנו סופרים את פרסי נובל הישראלים אנחנו קצת מרמים, סופרים את אומן שעלה מארצות הברית לישראל, בהחלט, אבל גם את כהנמן וורסל שירדו מישראל לארצות הברית). מדוע? ובכן, כמו בפירוק הביטלס - שרשה לה פאם.


      דני נישא לאן טריזמן (אגב, שתי הנשים - פרופסור טריזמן ופרופסור ברברה טברסקי ענקיות רוח בתחומיהן - גם בפסיכולוגיה - אבל לא בתחומים המשיקים לעבודות בעליהן), אמריקנית, אינה יהודיה והלך בעקבות ליבו. עמוס הלך בעקבות דני (הוא נישא לברברה עשור קודם, ברברה האמריקנית היהודיה נקלטה בישראל). ושוב הדימוי - דני מקבל משרה בוונקובר. יפה, מכובד. אבל עמוס מקבל בסטנפורד, המכובדת יותר. מדוע בעצם? הרי המחקרים משותפים. מדוע לא להביא את שניהם שימשיכו לעבוד יחד? שוב, חלק מהתשובה הייתה הכריזמה של עמוס, אבל חלק חשוב יותר הוא חישוב ציני של סטנפורד: זו אולי המחלקה לפסיכולוגיה הטובה בעולם. אם מביאים את שניהם, ויש להם שתי נשים פרופסוריות, צריך 4 משרות פרופסור בחוג. ומשרות פרופסור הן משאב יקר מאוד מאוד בסטנפורד. על כן אמרו לעצמם - נביא את עמוס (ואשתו), הוא ימשיך לעבוד עם דני ונקבל את דני בעצם בחינם. אבל זה לא קרה. דני ידע שהוא יורד מהארץ, עמוס לא. הוא לא מכר את הבית, לא התפטר מהאוניברסיטה. אבל הוא מצא את עצמו עם אשתו במחלקה לפסיכולוגיה הטובה בעולם, בתנאים נפלאים, והמציאות עשתה את שלה.


      ואז בא הפרס. טברסקי - ורק טברסקי - מקבל את מדליית מקארתור, הפרס המדעי היוקרתי בארצות הברית. וכהנמן לא. "'מה הם עושים?', שאל אותי עמוס" מספרת מיה. "'איך הם לוקחים צמד חוקרים שכל מחקריהם משותפים ונותנים פרס רק לאחד מהם?'. הוא ניסה לנחם את דני וזה יצא נורא. הוא אמר לו 'הם רצו לתת לי את הפרס, ואם זה לא היה קורה בגלל המחקר המשותף זה היה קורה בצורה אחרת'". וכהנמן נעלב. ומי אינו יכול להבין אותו.


      "עמוס יכול היה לסרב לקבל את הפרס", אני אומר למיה. "זה לא היה משנה", היא עונה. "כהנמן לא נעלב בגלל עמוס. הוא נעלב בגלל האקדמיה למדעים האמריקנית". והם נפרדו, למעשה.

      פרס נובל (עיבוד תמונה)
      טברסקי לא נשכח. תיאורי ועדת פרס נובל לכהנמן

      אז טברסקי קיבל את מדליית מקארתור לבדו. כהנמן קיבל את פרס נובל לבדו. נכון, אם טברסקי לא היה נפטר היו מקבלים יחד. פרס נובל ניתן רק לאנשים חיים, אבל ועדת פרס נובל הלכה הכי רחוק שאפשר כדי להכיר בתרומתו של טברסקי - בציון לשבח המלווה את הפרס עמוס מוזכר - ולעולם לא מוזכר איש פרט לזוכה במסמך הזה. כמו כן בטקסי פרס נובל יש אירועים שונים, כשיש ארוחה עם המלך שבה משתתף רק הזוכה, בן או בת זוגו ושגריר מדינתו - וועדת פרס נובל הזמינה לארוחה גם את ברברה טברסקי.


      ואגב פרסים, "אנשים מתבלבלים", אומרת מיה בר הלל, "בין סיגנל לבין נויז, בין סמן לבין רעש. חושבים שפרס הוא סמן, אבל הוא רעש". טברסקי התנגד לפרסים, ובר הלל בעקבותיו. הם עושים יותר נזק מתועלת. בכל שנה יושבים עשרות אנשים ראויים ביותר - ועוד עשרות שאינם ראויים - וממתינים לטלפון משטוקהולם. אחד מקבל - ומאושר, ועשרות מאוכזבים. ולעתים אכן זה מקרי לחלוטין. וזאת היא אומרת אחרי שהשנה זכתה בפרס רוטשילד ("עד השנה זכו בו כמאה וחמישים בני אדם", היא אומרת. כמה מתוכם נשים? "ארבע". השנה זכו שתיים, בר הלל ונעמה ברקאי, וכך עלה מספר הזוכות ב-50%. מחפיר).

      "ופרסים אחרים", אני שואל את מיה. "לא", היא אומרת. "אני לא אהיה מובילה בתחומי, כי המובילים הם כהנמן וטברסקי ולעולם אהיה בצלם"


      "אז האם את ממורמרת?"


      "להפך, עשיתי דיל, למדתי אצל המבריקים ביותר בעולם וזה היה דיל נהדר. לא הייתי משנה בו דבר. ואני עוסקת בדברים מרתקים, בעולם שבו החשיבה משתנה בעקבות מחקריהם פורצי הדרך".

      נבואה שהגשימה את עצמה, כנראה

      הנה עוד דוגמה, הפעם של אינדוהבן והוגארת, וכותרתה היא לא "השיפוט נכון" אלא "הנסיבות גורמות לו להיות נכון". או במילים פשוטות: איך נבואה מגשימה את עצמה ומתי אסור ללמוד מהניסיון. וזה מתחבר לפרסים גם בעולם אקדמי.


      נכנס אדם למסעדה, המלצר המיומן מסתכל עליו ואומר לעצמו: 'ממנו לא אראה טיפ נדיב'. אז הוא מושיב אותו בשולחן גרוע, השירות כלאחר יד. השולחן שממנו הוא מעריך שיגיע טיפ נדיב מקבל שירות נפלא ונמצא באור טוב. בתום הסעודה הוא כן מקבל טיפ גרוע מהראשון וגבוה מהשני. זה אומר שההערכה שלו היתה נכונה או שהנסיבות הביאו לכך? והמקבילה האקדמית - ועדה מחליטה לתת לחוקר אחד מענק מחקר גבוה ולאחר לא. אחרי שנה החוקר הראשון מביא מחקר והשני לא. הוועדה צדקה? אולי. אבל אולי המענק איפשר להתמקד במחקר לראשון ולא לשני?


      ואם אנו בנבואות המגשימות את עצמן, או שלא, בשאלה אם בזמן אמת ידעה מיה שהיא לומדת אצל ענקים אין לה שום היסוס. "ידעתי", היא אומרת. "ולא רק אני - תשאל את בני מחזורי, כמו זרו - גרשון בן שחר או יורם בילו. לא ידעתי על נובל, כמובן. הרי אין פרסי נובל לפסיכולוגיה. אבל ידעתי. היה לנו ספר לימוד בסיסי, הילגארד, התנ"ך של לימודי הפסיכולוגיה. ואני זוכרת אותי אומרת לעצמי שיום אחד כנהמן וטברסקי יהיו בהילגארד. והם היו, כמובן".

      גילי בר הלל, דניאל כהנמן ועמוס טברסקי (מערכת וואלה! NEWS , מאיה בר-הלל)
      גילי בר הלל (לימים סמו), כהנמן וטברסקי (תצלום: באדיבות המצולמים)

      כולנו מכירים את בן המחזור שחזו לו שיהיה רמטכ"ל (טוב, אני בוגר הריאלי בחיפה), את מלכת הכיתה, את זה שידענו שיהיה עבריין וההוא שיתפתח לפרופסור. אז האם הם גדלו והגשימו את הציפיות? כמובן שלא כולם. או אפילו חלקם. אבל את הנבואה המוצלחת אנו זוכרים, והיא משפיעה עלינו, היא מעוותת את התפיסה שלנו, וגם את זו של צמד החוקרים הישראלי ששינה את פני הכלכלה, והפסיכולוגיה.


      כהנמן מספר בזיכרונותיו איך היה פסיכולוג בצבא (לא היה לו, לדבריו, בשלב זה שום מושג בפסיכולוגיה אבל הוא ידע הכי הרבה פסיכולוגיה במדינת ישראל שזה עתה קמה) והיה ממיין צוערים לקורס קצינים. עומד עם דפדפת ומתבונן במשימות אישיות ומשימות צוות ויודע שאין לכך שום תוקף, המבחנים לא באמת מנבאים מנהיגות ועוצמה וכל השאר, ובכל זאת קם למחרת ועושה אותו דבר בדיוק. וכן, השאלה האם ראיונות, נניח למיון בחוג לפסיכולוגיה, מי יתקבל לפסיכולוגיה קלינית על סמך ראיון, היא מוקד למלחמת אזרחים בחוג לפסיכולוגיה.


      ארבעים שנה אחרי שירדו מהארץ, עשרות שנים אחרי שהחלו במחקריהם, שני הצעירים הישראלים, בוגרי המחזור הראשון של האוניברסיטה שלחמו במרבית מלחמות ישראל, שינו את פני הפסיכולוגיה. והכלכלה. והחשיבה. לא רע.

      נקודת המבט

      ולסיום, רק כדי שנמשיך לזכור כמה החשיבה שלנו לא עקומה, לא בלתי הגיונית, אלא יותר מורכבת מכפי שאנו חושבים - השאלה האחרונה: עומדת לפרוץ מגיפה שתמית כ-600 בני אדם. יש שתי תכניות פעולה - הראשונה תמית בוודאות 200 איש ותציל 400. השנייה תציל את כולם בהסתברות של שליש, ותהרוג את כולם בהסתברות של שני שליש.


      עניתם?


      כי יש חלק שני לשאלה: אותה התפרצות מגיפה. שתי תכניות פעולה. בראשונה ימותו בודאות 400 איש, בשנייה הסתברות של שליש שאיש לא ימות, הסתברות של שני שליש שכולם ימותו.


      עניתם?


      במחקר עצמו, בשאלה הראשונה ענו 72% שהם בוחרים בחלופה הראשונה, 28% בשנייה. בשאלה השנייה 22% בחרו בחלופה הראשונה, 78% בשנייה.


      איפה הבעיה, אתם שואלים? שתי השאלות בעצם זהות. החלופה הראשונה בשתיהן זהה, וגם השנייה. רק נקודת המבט שונה. לכאורה היינו מצפים שבני האדם יהיו עקביים, אבל הם לא. שינוי נוסח השאלה ממספר הניצולים למספר המתים, מאחוז הניצולים לאחוז הנספים, משנה את נקודת המבט. כשמדובר על רווח אנשים שונאים סיכון, בהקשר של הפסד אנשים מחפשים סיכון.


      וזה מסביר כל כך הרבה, בכל תחום. וכן, זה מצדיק פרס נובל.


      (עדכון ראשון: 17:00, 29/3)