המחשבה הראשונה שאיתה יצאתי מ"לילה 1 באפריל", מופע קברט הרוק למבוגרים בלבד של קרן פלס, הייתה "וואי וואי, איך הסתבכתי". נכון, אפשר לכתוב על המופע ולהידבק להגדרות טכניות. לספר שפלס יצרה מופע שהמילה "קברט" הודבקה לו בגלל שהוא באמת מין תוצר כלאיים בימתי שכולל שפות אמנותיות אבל יהיה קשה להתעלם מהאמת שהיא יורה במשך קצת יותר משעה וחצי מול אולם קטן של 180 איש בתיאטרון הבימה והאמת הזו, שסובבת סביב תשוקה נשית, מיניות ופלירטוטי ווטסאפ שהופכים למציאות, יכולה להכאיב.
ב"לילה 1 באפריל", שנולד, נכתב, משוחק, מושר ומנוגן על ידי קרן פלס, היא מתארת רומן שלה כאישה נשואה עם גבר רווק דפוק ומר, כמו שאנחנו אוהבות, אותו מגלם אמיר דדון, שאין אחת שלא הייתה עוזבת בשבילו את הבית. לדמויות קוראים קרן ואמיר, באופן שנועד בהחלט לגרום לנו לתהות אם זהו סיפורה האמיתי של קרן פלס או לא. כך או כך, זו אולי המחשבה שעוברת לכל הצופים בראש, אבל היא בכלל לא משנה. גם אם פלס חיה חיי בורגנות מושלמים עם בעלה, הרגשות שהיא מתארת עמוקים ומשכנעים.
מיניות נשית היא עניין מסובך, ולא רק בחיים עצמם אלא גם על הבמה. אחרי מאות שנים שבהן התרגלנו להיות האובייקט ולא הסובייקט סוף סוף יש יותר ויותר יוצרות שמספרות את הסיפור שלנו, מנקודת המבט שלנו. אנחנו הגיבורות, המיניות שלנו מותרת, גלויה, כיפית בטירוף, ולעתים קרובות מדי כואבת. וקרן פלס עושה את זה באומץ רב מאוד, גם אם מדובר בבדיה, וגם אם לא. נדמה שהיא באמת מנסה לגעת באמת, והיא קולעת הרבה פעמים בתיאור מצבים שאת לומדת להכיר כשאת חוצה את גיל 30 ונמצאת במערכת יחסים ארוכה. במובן הזה, ההגדרה של המחזה כמופע לבני 18 פלוס מצחיקה. היה צריך להגביל את הצפייה בו לגיל 30 פלוס. מתאים במיוחד לכל מי שאמורה להרגיש שהיא סימנה וי על כל החובות בחיים גבר, משפחה, בית ועדיין לא נעלמה לה הסערה מהנפש.
בתכניה כותבת פלס שהיא התכוונה לכתוב את השירים כאלבום, והם התחברו לה באופן כרונולוגי שהתאים למופע קברט וכי הם באמת מקבלים חיים כסיפור, ופחות כחוויה מוזיקלית. בין השירים היא חיברה קטעי דיבור, כשלכל אורך הקברט מלוות אותה ארבע שחקניות/נגניות/רקדניות שהן הקולות שבתוך הראש שלה, במה שמזכיר את הדמויות בתוך המוח של בני האדם בסרט "הקול בראש", שגם אותו מזכירה קרן במחזה.
הבולטת מבין דמויות התודעה של קרן הייתה הליבידו שלה (מירב שירום/אפרת אביב), בתפקיד מבריק עם הפוגות קומיות מוצלחות, כמו מונולוג של קרן מור שהיא עושה לו ליפסינק ומדבר על מין אוראלי, או קטע אחר שבו נשמעת ברקע ד"ר רות וסטהיימר מספרת על אוננות עם מלפפון.
בהתחלה זה מביך. כולנו מכירים את קרן פלס, את השירים של קרן פלס, את הפרצוף של קרן פלס. כולנו מכירים את הבעל של קרן פלס, את המילים שהיא כותבת לעיתון, את השירים שהיא כותבת למירי מסיקה, את המבט המתרגש שלה ב"כוכב הבא". פתאום אנחנו נחשפים לחרמנות שלה על הבמה. היא זורקת לנו סקס בפנים עוד לפני שהספקנו להתחמם, מה שמעורר התכווצויות של אי נוחות. אולי זה קשור גם לשיר הראשון עם המילים הקצת מטופשות "פתי מאמין מין מין", שמבהירות לנו מיד שפה מתעסקים בסקס. אבל רגע, קרן, תני קצת פורפליי.
הבעיה הגדולה עם המופע הזה, שהפורמט שלו מוצלח ויוצא דופן היא חוסר אחידות. יש פעמים שהטקסטים ממש משעשעים ומושחזים, אבל לעתים קרובות מדי הם גולשים לגבולות הקיטש הלא-נעים. למשל השיר המטופש שבו קרן פלס קוראת לאמיר "בראד" כי הוא הבראד שלה והיא האנג'לינה שלו, היא קוראת לו "בראד, בראדלי", כדי שנבין שהיא בעצם אומרת "רד לי". שזה לכל הפחות מטופש, ובמקרה הגרוע יותר מביך ממש. אבל כשקרן אומרת שהיא צריכה לשלוח את היד לפות ולאונן ובכן, כמה כוכבות מיינסטריים ענקיות בארץ אתן מכירות שיפצירו בכן לגמור? גם המוזיקה במרבית המקרים לא סוחפת את הנפש, וזה לא מפריע כמו שזה מוכיח כנראה שהבחירה לא להציג את השירים כאלבום הייתה נכונה, ושיפה לו במת התיאטרון. "לילה 1 באפריל" רחוק מלהיות מושלם, אבל הוא פותח את המוח.
את כל המין שרץ על הבמה מלווה גימיק נחמד. הקהל שנכנס לאולם מתבקש להוריד אפליקציה שמלווה את המחזה בזמן אמת. כך, כשקרן מתכתבת עם אמיר, אנחנו רואים את כל ההיסוסים, המחיקות וה"מקליד/ה" שלה. את הרגע שבו היא מחכה שהוא יענה, את הרגע שהוא לא עונה, את הווטסאפים הפלרטטניים, התמונות הפרובוקטיביות, ואת כל הטריקים שהיא משתמשת בהן, ועד היום חשבת שאת היחידה שהמצאת. כן, קרן פלס לא רק גילתה שכולן חרמניות, היא גם חשפה שכולנו מפלרטטות אותו דבר. יופי באמת.
היא מתארת מצב של בגידה שאין שום דרך למנוע, היסחפות שאי אפשר לעצור. נכון, בסוף היא משלמת מחיר ומסיימת לבד, אבל זה לא דומה ל"עונש" שמקבלות דמויות נשים בוגדות בסרטים או בסדרות בדרך כלל. היא נסחפה אחרי התשוקה, אבל אף אחד מאיתנו לא האמין שיש איזושהי אופציה אחרת. למרות הבעל המושלם שמחכה לה בבית, איך אפשר להגיד לא לגבר שרוצה להצמיד אותך לאופנוע, לקרוע לך את התחתונים ולזיין אותך ביער ליד מודיעין.
עוד חביבים הקטעים שבהם היא מחברת בין קרן פלס הסלב לקרן האישה כך למשל בסצנה שבה היא מגיעה לחדר מלון לעוד לילה לוהט במיוחד עם אמיר, היא נתקלת בפקידת קבלה מהסוג המעריץ, שלא בדיוק יודעת מה ההבדל בינה לבין מירי מסיקה, אבל מתעלפת מהתרגשות, או בקטע שבו אמיר מפסיק לענות לה, ובתוך טירוף הווטסאפים שמנסים לבדוק לאן הוא נעלם, היא מפצירה בו שיגיב לשערורייה התקשורתית שיצרה הבגידה שלהם. פלס רוצה שנחשוב שהיא בגדה בבעלה, היא רוצה שנחשוב על הפרסונה המפורסמת שלה, והיא עושה את זה בחוכמה.
זה לא מופע רק לחובבי קרן פלס, וגם מי שלא מתחברת למוזיקה שלה (כן, המופע בהחלט מתאים לנשים הרבה יותר מלגברים), תוכל להתחבר לסיפור שבו. אמנם גם קרן אומרת בקברט שלא מדובר בנושא חדש. מיניות בין גבר לאישה, יש לכם את זה ביותר מוכר? ועדיין דרך ההצגה שלו היא חדשה ומקורית. אגב, גם לא מדובר במופע שנועד לתת לכן הרגשה טובה, בדרך שבה מחזות מוזיקליים נוטים לעשות. כן, במהלך המופע נרשמו שתי דמעות, והרבה מחשבות מטרידות בדרך הביתה על יחסים, סקס וגברים.
בסוף הקברט, באחד מקטעי הדיבור שמחברים בין השירים, אומרת פלס ש"התשוקה לא מתה, היא רק נרדמת עם השנים". אז בוקר טוב תשוקה, את מסבכת את החיים, אבל בלעדיך אין להם טעם.
