כשרוגל אלפר צופה הוא לא מבקר טלוויזיה - הוא קודם כל גבר. גבר ששונא בלונדיניות

לפני 15 שנים, בהיותי סטודנטית, הייתי שדרית קוים במשחקי הכדורסל של ערוץ 1 ביורוליג. לא הייתי כוכבת גדולה, היו לא מעט דברים לשיפור - בעיקר בתחום ההגשה, אבל בכל הקשור לצד המקצועי-ספורטיבי הייתי סולידית בהחלט. כלומר, בת-אדם לא באמת יכולה להעיד על עיסתה, אבל לא זוכרת שחשפתי איזו בורות כדורסלנית, שדיווחתי טעויות דרמטיות מפסקי הזמן (מידע מועיל לחיים: 90 אחוז מפסקי הזמן האחרונים של מאמנים ישראלים במשחקים צמודים מתמצים בהוראה לעשות "אופן" - לרווח את המשחק ולאפשר חדירה לסל - לשחקן החם של הקבוצה), או שיבשתי שם של שחקן (סליחה. זה לא מדויק. בשידור השני שלי אי פעם, שנה קודם במשחק ליגה ברמת השרון, שאלתי את מאמן הפועל תל אביב אריק שיבק על סיפסולו המתמשך של "יאיר" גרין במקום יניב, מחוסר ריכוז של שבריר שנייה).

וכך קטל מבקר הטלוויזיה של "הארץ" רוגל אלפר את הופעתה של מלי לוי

גם העיתונאי יהודה נוריאל לא סבר שאני עושה עבודה גרועה מדי, כשכתב אז במגזין "רייטינג" ז"ל בין היתר כך:
"במשחקים שראינו היו לקובו כמה דיווחים יוצאי דופן - או שהם מתלהבים, עם אנקדוטות "לא דיפלומטיות" מהספסל או שלחילופין היא חותכת את המרואיינים שלה. מזמן הגיעה השעה לשדרנים תבוניים שלא דופקים חשבון. וזה טוב. טוב מאוד".

לצדי על הקווים הייתה אותה שנה השדרית גילי שם טוב, שהגיעה בזמנו לרשות השידור אחרי כמה שנים בערוץ הספורט והיום היא דוברת תאגיד השידור הציבורי כאן. בעוד ששיא הקריירה שלי בכדורסל היה כשעליתי מהספסל במשחק בוגרים מחזור ח' של בית ספר לאומנויות וקלעתי את סל הניצחון - גילי הייתה כדורסלנית של ממש בנעוריה, וכמדומני פרשה ממשחק בגלל פציעה בברך.

בכך שברנו את הסכמה המקובלת למדיי של שדר קוים גבר לצד שדרת קוים אישה. וכן. שתינו היינו בהירות שיער, חלקנו באופן טבעי, חלקנו באמצעות עזרים כימיים, או כמו שאימא שלי מסבירה: "זה רק מוציא החוצה את הבלונד הטבעי". מיותר לציין שמחשופים, תכשיטים, קוקואים קופצים, חצאיות מיני או סטילטו מפוארים היו רחוקים מלאפיין את הגרדרובה שלנו, וכל קישור ביננו למעודדות מעליב את המילואימניקיות שבנו.

למרות כל אלה - זו הפסקה שכתב עלינו ב-16 בינואר 2003 מבקר הטלוויזיה של "הארץ", רוגל אלפר, בסיום ביקורת טלוויזיה שלו על נושא אחר.

הכותרת הייתה: "קיבלו צ'ופר", המשנה היה "מכבי תל אביב ביורוליג, 20:30, ערוץ 1, וזה היה הטקסט: "משום מה משגר ערוץ 1 לראיונות לפני ואחרי המשחק, עם מאמני ושחקני מכבי תל אביב, בחורות צעירות, שנשמעות כהדיוטות גמורות בכדורסל ונראות כמו רקדניות מלהקת המעודדות שקיבלו צ'ופר, ומוכיחות שבנוסף ליתר מגרעותיו, יוסף בראל (מנכ"ל רשות השידור באותה תקופה, ה"ק) גם איננו פמיניסט".

אני מספרת לכם את כל זה, כי המשפט היחיד והארוך הזה הוא תמצית מדהימה בדמיונה לשניים מהטורים האחרונים של אלפר ב"הארץ" על המנחה היפה רותם סלע ועל הבוסים השוביניסטים ששיבצו אותה לתפקיד רק בגלל זה, שמראה שקשה להוציא את הרוגל מהאלפר, גם אחרי 15 שנה.
בטור הראשון בסופ"ש שעבר המבקר אלפר עמד על המראה החיצוני של סלע: "סלע היא דוגמנית יפה ורזה. יש משהו בנאלי ואפילו משעמם בשיער שלה. היא לא עושה אתו שום דבר מקורי וראוותני. שיער בלונדיני-שגרתי, גולש עד הכתפיים, נאסף בקלות". בהמשך עבר לעסוק ב"מבט החם ומסביר הפנים שלה" ובקול שלה ש"אין בו שום נימה סקסית". בהמשך קבע שהיא "יפה וחמודה" ש"היא רק פרצוף יפה" ובאופן כללי שאין בה שום דבר מעניין.

לאחר שקמה סערה זוטא (לדבריו) על ביקורת הטלוויזיה הזו, הוא ענה בטור חדש, שבו הוא הצהיר כי לא הוא המיזוגן, לא ולא, אלא מי ששיבץ את רותם, ונשים יפות, רזות וצעירות אחרות לתפקידי הגשה. ממש כפי שהאשים את יוסף בראל בשוביניזם, אחרי שקבע שגילי ואני - מבלי להזכיר את שמנו - נראות כמו מעודדות.

איני באה לסנגר על רותם סלע, אני לא רואה את התכניות שהיא מגישה, אבל אני כן יודעת שהיא עורכת דין בהשכלתה, אישה בוגרת, אם לשלושה, ואפשר להמר – בתקווה מבלי שנחשד במיזוגניות - שהאיי קיו שלה הוא דווקא בין הגבוהים שבקרב הדוגמניות או מגישות הריאליטי. אני גם מכבדת מאוד את האמביציה והמסירות שלה לעבודה, גם בסמוך לאחר הלידה.

לא הייתי נדרשת לדברים האלה כלל וכלל (ברור, אגב, שבחלק מהדברים שאלפר הציף בטור התגובה שלו הוא צודק לגמרי), אם לא נזכרתי בפסקה ההיא מ-2003, ששונה באורכה ובפרטיה אבל כאמור דומה מאוד מהותית, ושיכולה להוכיח את הטענות של מבקרות או מבקרי אלפר: כשרוגל אלפר צופה בסוף יום במרקע הוא לא מבקר טלוויזיה - הוא קודם כל גבר. וכשהגבר הזה רואה אישה על המסך - הוא רואה קודם כל אישה, לא בעלת תפקיד. והוא סוקר אותה מבחינה חיצונית, בוחן אותה מלמעלה למטה, מאזין לקול שלה, קובע בינו לבין עצמו אם הוא סקסי או לא, יודע לומר אם היא רזה או מלאה ומה צבע השיער שלה. וכל תפיסת המציאות שלו, גם המקצועית, מושפעת מכך. רוגל אלפר מבקר הטלוויזיה בחיים לא יכתוב טור המתייחס למראם החיצוני של מגישים גברים סטרייטים. הוא אף פעם לא יכתוב על מיכאל אלוני: "הוא חמוד ויפה" ינתח אם גוון הקול שלו סקסי. הוא לא יגיד על אלי אילדיס או על רון שחר: "הם גבוהים וחטובים, אבל אין בהם שום דבר מעניין", או יצביע על כך שכל מגישי החדשות והריאליטי הם גברים רזים ואשכנזים שרוב הנשים יגדירו אותם 'מושכים'".

כי רק לנשים, אולי בעיקר לבלונדיניות, רוגל אלפר אוהב להיטפל. והכי קטעים, שהוא מטיף לאחרים על מוסר כפול ושוביניזם.