הקרבות שרצו שנשכח

צילום: , מערכת וואלה! NEWS

מלחמת ששת הימים נחשבת לאחד הניצחונות הצבאיים המזהירים בהיסטוריה הצבאית. אולם גם במערכה שבה הובסו צבאות מצרים, סוריה וירדן, נעשו שגיאות. 50 שנים אחרי המלחמה, ריכזנו כאן שלושה כישלונות שפחות נוח לזכור

אמרי לוי סדן

"גולני שלי
היא מלחמת קדש
גולני שלי
היא רפיח ואש
ובששת ימים
אל תל פאחר נעים
אל התל הניצב ממולי"

(המנון חטיבת גולני)

ביבשה: הקרב על תל פאחר

עד היום מתנהל ויכוח היסטורי על אחד הקרבות העקובים מדם של מלחמת ששת הימים, קרב שהשתבש כבר בשלביו המוקדמים והפך לאחד מסמליה של חטיבת גולני. מאחורי השם "תל פאחר" הסתתר בתחילת יוני 1967 מערך מוצרים מבוצרים היטב, שהיווה למעשה את שער הכניסה הצפוני לרמת הגולן, שהייתה באותה עד בידי הצבא הסורי.

המערכה מול הסורים החלה בשלב מאוחר יחסית של המלחמה. מלבד מספר קטן יחסית של חילופי אש, הפגזות והפצצות מן האוויר לאורך הגבול בין ישראל לסוריה, לא התרחשו קרבות בהיקף גדול. רק לאחר שישראל השיגה ניצחונות בחזית הדרומית מול המצרים ובקרבות מול הירדנים, העביר צה"ל כוחות לחזית הסורית ופתח במבצע "מקבת צפון".

שני גדודים בחטיבת גולני הופקדו על פריצת הדרך לרמת הגולן הצפונית: גדוד 51 הופקד על כיבוש מוצב תל עזיזאת – מוצב שהיה קרוב יחסית לתל פאחר, מכיוון מערב. כיבוש המוצב בוצע לפי התכנית ובהצלחה יחסית, כשלצה"ל הרוג אחד בלבד. גדוד 12 של חטיבת גולני הופקד על כיבוש תל פאחר, פעולה שהשתבשה והסתיימה במותם של 34 לוחמים. עד היום ניטש ויכוח כיצד הפך כיבוש תל פאחר למבצע עקוב מדם, הגם שנזכר לבסוף בזכות הגבורה הרבה שהופגנה בו.

הקרבות החלו ב-9 ביוני, בחלקה האחרון של מלחמת ששת הימים. במרכז העלילה ניצבה דמותו של מפקד גדוד 12 בחטיבת גולני, סא"ל משה (מוסא) קליין, שנהרג במהלך הלחימה. קליין סטה מהתכנית המקורית לכיבוש התל, שכללה את איגופו מכיוון מזרח, ובחר לתקוף אותו חזיתית. ההחלטה הובילה בסופו של דבר לקרב שהלך והתארך, קרב שהצריך הטלת כוחות רבים למערכה. "קליין פעל מתוך ברירת מחדל. ירו על הציר שבו הוביל את הכוח (ציר ההטיה בשפה הצה"לית) והלוחמים היו כמו ברווזים במטווח. היו טנקים שלא הצליחו לעלות למעלה ולירות אש רתק לכיוון תל פאחר והייתה גם התמרמרות של מפקד כוח הטנקים - שהוצמד לגולני כדי לסייע בפריצה לרמה - שהקשתה על קבלת ההחלטות שלו. לכן, הוא החליט לכבוש את התל כמה שיותר מהר", מסביר שלמה מן, חוקר כיבוש הרמה הסורית במלחמת ששת הימים, ומחבר הספר "תל התעלות: הקרב על תל פאחר".

(צילום: לע"מ)

בעקבות ההחלטה של קליין, הפכה המתקפה למתקפה חזיתית. חלקו הדרומי של מוצב תל פאחר נכבש בקלות יחסית, אולם חלקו הצפוני, שהיה מבוצר, סירב להיכנע. למקום הוזרמו כוחות שונים ומגוונים מיחידות צה"ליות שונות, חלקם חוסלו כמעט עד החייל האחרון. כעבור מספר שעות לחימה, נכבש התל.

ישנו דמיון רב בין קרב תל פאחר לקרב גבעת התחמושת. בשני המקרים מדובר בקרבות שנמתחה ביקורת על תכנונם ועל דרך הביצוע שלהם. גם על האופן שבו נכבשה גבעת התחמושת ניטש ויכוח עד היום. מדובר בקרבות גבורה שחיפתה על שורה של כשלים. "לי קצת מפריע שהקרב הזה נבלע בכל הסיפור של מלחמת ששת הימים ושרק לוחמי גולני מכירים אותו", אומר מן. "הקרב הגדול שכולם זוכרים הוא הקרב על גבעת התחמושת. לצנחנים תמיד היו יחסי ציבור יותר טובים. תל פאחר נזנח כל השנים, גם האתר עצמו. הסיפור לא מוכר".

באוויר: תקרית ליברטי

ביומה הרביעי של מלחמת ששת הימים התרחשה תקרית חמורה ביותר: מטוסים ישראלים הפציצו את אניית הריגול האמריקאית "ליברטי". לאחר ההפצצה הראשונית הותקפה האנייה בשנית גם על ידי חיל הים. התוצאה הקטלנית: 34 אנשי צוות אמריקאים נהרגו. הגרסה הישראלית הייתה מאז ומתמיד כי האנייה הופצצה בשל רצף טרגי של טעויות אנוש, אולם ברבות השנים צמחו תיאוריות קונספירציה שגרסו כי ישראל תקפה את האנייה בכוונה תחילה.

ליברטי שייטה בבוקר שמונה ביוני על גבול המים הטריטוריאליים של מצרים. אניית הביון הפרה הנחיות מפורשות של המטה הכללי האמריקאי שהורה להתרחק מהגבול הימי עם מצרים, וזאת על רקע המתיחות ששררה במזרח התיכון מאז חודש מאי 1967. הקברניט, ויליאם מק'גונגל, לא קיבל את ההנחיות והחליט להתקרב לחוף למרות הסכנה. מטוס סיור ישראלי זיהה את כלי השיט והבחין כי מדובר באניית ביון אמריקאית, אולם בשל ההנחה כי היא תעזוב את האזור, נמחק תיעוד מיקומה.

בצהרי אותו היום אירעה התפוצצות עזה בחוף אל עריש. נציג חיל הים דיווח בטעות כי מדובר בהפגזה מן הים (ככל הנראה היה מדובר בהתלקחות מחסני נשק). שלוש ספינות טורפדו ישראליות נשלחו כדי לאתר את כלי השיט שהפגיז את החוף. הן זיהו את ליברטי כאנייה החשודה בביצוע הירי, ונעה במהירות לעבר נמל פורט סעיד. מטוסי חיל האוויר הוקפצו כדי לעקוב אחריה, כשההנחה היא כי מדובר באניית אויב. סמוך לשעה 14:00 שני מטוסי מיראז' התקרבו לאנייה. הם לא הבחינו בסימני הזיהוי האמריקניים שלה ולאחר שקיבלו אישור פתחו באש. שני מטוסים נוספים פגעו במכלי דלק שעל האנייה וגרמו לשריפה. האנייה לא הגיבה ואחד הטייסים ירד ליעף נוסף כדי לתהות על זהותה. רק אז התגלה הסימון GTR-5 – חלק מקוד הזיהוי של ליברטי. מטוסי חיל האוויר שבו לבסיסם, אולם הדרמה לא נגמרה.

שתי ספינות טורפדו של חיל הים התקרבו מיד לאחר מכן לליברטי, שסירבה להזדהות. בשלב זה גם נפתחה אש קלה מהאנייה לעבר אניות חיל הים, שסברו שמדובר בכלי שיט מצרי ופתחו באש. גם כאן, המתקפה נפסקה לאחר שהתגלו סימני הזיהוי של ליברטי. בשלב מסוים חשבו הכוחות הישראלים כי מדובר באנייה רוסית, דבר שעורר חשש מפני פעולת תגובה של ברית המועצות. אולם בסופו של דבר הם עמדו על טעותם והבינו כי מדובר בכלי שיט אמריקאי. הם ניסו להגיש סיוע לאנייה, אולם המפקד האמריקני סירב. בשלב זה הפכה הפרשה לתקרית מדינית. האמריקאים הגיבו בזעם רב והטיחו בישראל כי היא "זלזלה בחיי אדם".

(צילום: מגזין לייף, עמותת חיל הים)

ואולם, לפי מסמכי המועצה לביטחון לאומי, האמריקאים לא פעלו רק מתוך רגש טהור, והחליטו לנצל את תקרית ליברטי לשיפור מעמדם בזירה הבינלאומית. כך נולדה תיאוריית הקונספירציה לפיה ישראל היא זו שתקפה את האנייה.

במאמר שפרסמה ד"ר אורנה כץ-אתר, מפמ"רית היסטוריה במשרד החינוך וחוקרת, היא טוענת כי האמריקאים עשו שימוש בתקרית כדי "לצנן" את השפעתה של הקהילה היהודית האמריקאית בארה"ב. ברקע למהלך ציני שכזה עמדה שאלת מעמדה של ארה"ב ביחס למדינות ערב. למרות התמיכה האמריקאית בישראל, במהלך מלחמת ששת הימים היא נאלצה להתמודד עם זעם במדינות ערב בגלל תיאוריית הקנוניה לפיה ישראל וארה"ב פיתו את מדינות ערב להיכנס למלחמה כדי שיתקפו אותן, וכי ארה"ב הייתה שותפה למהלך המלחמה הישראלי. מנגד, בארה"ב הפעילה הקהילה היהודית רבת העוצמה לחץ על הממשל האמריקאי ועל הנשיא לינדון ג'ונסון לתמוך בישראל. תקרית ליברטי אירעה בדיוק בקו התפר שבו ביקש הממשל האמריקאי לשפר את דימויו בעולם הערבי.

במאמר שפרסמה ד"ר כץ-אתר, היא מספרת כי גורמים בשגרירות ישראל בוושינגטון למדו על כך שהנשיא בעצמו תדרך עיתונאים כי ישראל "תקפה במתכוון" את ליברטי. דיפלומטים ישראלים ניסו למנוע את פרסום הדברים, שלא היו אמורים להיות מיוחסים ישירות לבית הלבן, אולם בסופו של דבר הם פורסמו. "ארצות–הברית, שבימי המלחמה האשימו אותה גורמים ערביים — בתמיכת הסובייטים — ברקימת קנוניה עם ישראל, ביקשה לשקם את יחסיה עם העולם הערבי על ידי האשמת ישראל בהרג מכוון של חיילים אמריקנים", כתבה ד"ר כץ-אתר. בסופו של דבר, האפקט של הידיעה נבלע בדיווחים הנלהבים בארה"ב על הניצחון הישראלי חסר התקדים, אולם תיאוריות הקונספירציה המשיכו ללוות את התקרית עד לימינו אנו, בעיקר בידי גורמים אנטי ישראלים.

ובים: פעולת אלכסנדריה

במלחמת ששת הימים נחל חיל האוויר ניצחון אדיר, לאחר שהשמיד את חילות האוויר של צבאות מדינות ערב במסגרת מבצע מוקד. גם חילות השריון והרגלים זכו להצלחות רבות בחזיתות השונות, אולם ישנו חיל אחד שלא יזכור את המלחמה כמערכה המוצלחת בתולדותיו – חיל הים. רק במלחמת ההתשה יצליח החיל, לא מעט בעזרת שייטת 13, לזכות בהערכה מבצעית עד שיהפוך בסופו של דבר לחלק חשוב במערך הלוחם של צה"ל. אחת התקריות שממחישות את מצבו של החיל בתקופת מלחמת ששת הימים היא "פעולת אלכסנדריה".

עם תחילת המלחמה, נשלחה הצוללת אח"י תנין בפיקודו של רס"ן אברהם (איואן) דרור לעבר נמלי אלכסנדריה, כשבבטנה שמונה לוחמי קומנדו ימי. המטרה: פגיעה בכלי שיט מצרים שעגנו בנמל. המחשבה הראשונית הייתה שהצוללת תפגע בכלי שיט באמצעות טילי הטורפדו שברשותה, אולם מפקד הצוללת לא הבחין במטרות מתאימות. בשלב זה הוא הוא החליט לשלוח את לוחמי השייטת לנמל. סמוך לשעה 19:00 בערב שישה לוחמים יצאו מהצוללת בלב ים, כשהם נושאים מוקשי עלוקה שאותם היו אמורים להדביק לאניות מצריות. אולם, כשהגיעו לאזור הנמל לא הצליחו לאתר אפילו כלי שיט אחד שעגן בו. זוג הלוחמים הנוסף שנותר בצוללת יצא כדי לסמן לכוח את מיקומה של הצוללת אולם מכשירי הסימון לא פעלו ולוחמי הקומנדו הימי נאלצו לחזור לחוף ולהסתתר בו. במהלך היום שלאחר מכן יזמה אח"י תנין קרב עם פריגטה מצרית מתוצרת בריטית, אולם לא הצליחה לגבור עליה ולפגוע בה באמצעות טורפדו, בשל העובדה כי מערכות הנשק שלה היו מיושנות. אח"י תנין נפגעה במהלך הקרב ומערכות הסונאר שלה יצאו חלקית משימוש. בלילה שלאחר מכן חזרה הצוללת לנמל כדי לחלץ את ששת הלוחמים שהסתתרו בו, למרות מצבה הטכני הקשה. אולם בדרכם לחוף התברר לאנשי אח"י תנין כי מאמציהם עלו בתוהו: לוחמי השייטת אותרו על ידי המצרים ונלקחו בשבי.

(צילום: עמותת חיל הים)

בריאיון שניתן לאחרונה לאתר עמותת חיל הים סיפר דני ברעם, אחד הלוחמים שנלקחו בשבי, על דילמה קשה עמה התמודדו בטרם נשבו. "סמוך לרדת החשיכה הבחנו בזוג רגליים של ילד, שבחר להתיישב דווקא מעל המערה. הוא זרק אבנים לכיוון הים. התלחשנו בינינו אם לתפוס אותו או לא, ובסוף ויתרנו, כדי שלא נתגלה. הילד קם והסתלק מהמקום. אבל בדיעבד, התברר שהוא קלט משהו חשוד. אחרי חצי שעה הגיעה קבוצה של פלאחים מכפר סמוך, שהתאספו ליד פתח המערה וצעקו לנו לצאת החוצה. לא היו לנו הרבה אפשרויות, מה גם שלא ידענו אם יש להם נשק. יצאנו מהמחבוא". ברעם סיפר כי המקומיים הוליכו את הלוחמים במטרה להסגירם ואף ביקשו לבצע בהם לינץ', אולם ג'יפ צבאי שעבר במקום סיכל את כוונתם. ביחד עם חבריו הוא שרד את היחס הקשה בשבי המצרי, ובשלב מסוים אוחדו השישה עם חמישה שבויים נוספים: טייסים ואנשי חיל הים. רק בינואר 1968, כחצי שנה לאחר מלחמת ששת הימים, שוחררו השבויים וחזרו לשטח ישראל.

  • מלחמת ששת הימים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully