פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כשתל אביב הופגזה

      צילום: מערכת וואלה! NEWS

      הגברים גויסו למלחמה בזמן שהנשים והילדים נשארו בעורף כדי לחפור שוחות ולמלא שקי חול. חלונות הבתים כוסו, ועלטה נכפתה על העיר כדי למנוע זיהוי מהאוויר. התושבים הוותיקים של "הבועה" נזכרים בפגזים שהתפוצצו בתל אביב: "חשבנו שיורים עלינו פצצות כימיות"

      תל אביב, "העיר ללא הפסקה", הוכתה בתדהמה כשהתפוצצו בשטחה טילי סקאד עיראקיים ב-17 בינואר 1991, שיא מלחמת המפרץ. תושבים רבים בחרו לעזוב את העיר, וזכו לקיתונות של בוז מראש העירייה דאז שלמה (צ'יץ') להט, שכינה אותם "עריקים". אלא שתושבי הכרך הוותיקים זוכרים שזו לא הייתה הפעם הראשונה שתושבי "הבועה התל אביבית" עמדו במבחן אש. לפני חמישים שנה, במלחמת ששת הימים, מצאה את עצמה העיר העברית הראשונה בחזית הלחימה, והוכתה בפגזים של הצבא הירדני.

      חופרים שוחות בתל אביב

      חפירת שוחות בתל אביב בזמן תקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים (מערכת וואלה! NEWS , חנה שליט)
      (צילום: חנה שליט)

      "תקופת ההמתנה" שקדמה למלחמה גרמה לאווירה מתוחה בעיר, והתושבים נאלצו להכין את עצמם, ואת העיר, לקראת פקודת ראש הממשלה ליציאה לקרב. העיר התחילה להתרוקן מגברים, שגויסו למילואים, בעוד הנשים, הילדים והקשישים נשארו להגן על העורף. 2,500 בני נוער תל אביבים "התגייסו" לחפירת שוחות, מילוי שקי חול ובניית מקלטים זמניים. זו הייתה רוח התקופה. כל מי שלא גויס למילואים נקרא להצטרף להג"א (היחידה הצבאית להתגוננות אזרחית, לימים התמזגה לתוך פיקוד העורף) או למשמר האזרחי על ידי ועדת החירום. חברת עמידר ואריה פילץ, מבוני דיזינגוף סנטר, תרמו שטח נרחב בבניין הדר דפנה לצרכי הקמת בית חולים ארעי, והעיר הכינה את עצמה ללחימה באמצעות הטלת עלטה מלאכותית: האזרחים נתבקשו לכבות את כל האורות ולשים מדבקות כהות על פנסי כלי הרכב כדי למנוע את זיהוי העיר מהאוויר. פקחי העירייה נשלחו לבתי עסק סוררים שהשאירו אורות דלוקים, כולל פנס רחוב גדול שהאיר את קולנוע הסינרמה הגדול בעיר.

      בית שנפגע

      חלון בית שנפגע מהפגזה על תל אביב במלחמת ששת הימים (באדיבות המצולמים , צילום רפרודוקציה: ראובן קסטרו)
      (צילום: באדיבות המשפחה)

      גם ביפו עלתה רמת הכוננות, ותושבי העיר מכל המגזרים והדתות, יצאו לחפור שוחות בעצמם. הקאדי התאופיק עסליה, יו"ר ועדת החירום המיוחדת הכריז כי "המוסלמים בעיר ובני העדות הנוצריות השונות יעשו יד אחת עם היהודים כדי לסייע בכל הנדרש והנחוץ בשעת החירום זו למען הטוב והשלום".

      הכוננות והחרדה היו בשיאה, כולם ידעו שהמלחמה תגיע, רק לא ידעו מתי. ככל שהתארכה תקופת ההמתנה, ריח המלחמה שבאוויר גרם לציבור הישראלי לחוש תסכול מתפקודו של ראש הממשלה לוי אשכול, שהחזיק גם בתיק הביטחון. אשכול נתפס בציבור הישראלי כהססן שאינו מתאים להנהיג את המדינה בתקופת מלחמה. החשש היה שככל שמתארכת תקופת ההמתנה, כך יינתן למדינות ערב זמן להתארגן כדי לפתוח במתקפה. ב-23 במאי התמוטט הרמטכ"ל יצחק רבין והוחלף זמנית על ידי סגנו עזר וייצמן. בתוך צה"ל החלו קולות, בין השאר של האלוף אריאל שרון, שקראו לצאת למלחמה בלי הסכמה של הדרג המדיני. החשש בקרב הציבור הישראלי התגבר והלחץ על אשכול עשה את שלו. ב-1 ביוני הצטרף משה דיין לממשלה בתור שר הביטחון, ובכך בעצם נפל הפור – יוצאים למלחמה.

      גררו את הסמן לצדדים כדי לצפות בנזק שנגרם

      13 פגזי תותחים ירדנים ארוכי טווח בקוטר של 155 מ"מ נורו ביום הראשון של מלחמת ששת הימים אל עבר תל אביב. שני פגזים פגעו בבניין ברחוב רייך 5 ליד כיכר מסריק, והביאו לנזקים חיצוניים בשתי דירות. בצד השני של העיר, בשכונת נווה משכן (לימים שכונת צהלה), פגע פגז בבניין ברחוב עיר שמש. בשיכון גלילות בגבול הצפוני של העיר נהרג סוס ו-200 עופות וכן עשרות מצבות נהרסו בבית העלמין קרית שאול.

      "גרתי ברחוב צייטלין בתל אביב ליד בית העירייה, לשכונה אז קראו קרית מאיר על שם מאיר דיזינגוף. התכוננו למלחמה הזאת, את כל פתח הבית כיסינו בחומות של שקי חול ויצרנו בקומה למטה מעין מקלט", מספר אילן שחורי, היסטוריון של עיריית תל אביב ויליד תל אביב בעצמו. "הייתי אז בן שמונה, אני זוכר שביום השני למלחמה כל הבית הזדעזע מההדף של הבומים. ירדנו כולנו למטה למקלט להיות בין שקי החול. הבום הגדול הזה הגיע מפגז תותח שנורה מקלקיליה, שהייתה אז ירדנית. הפגז הזה נפל בכיכר מסריק שבו כולנו כילדים היינו משחקים. למחרת רצנו לראות את המקום שנפגע. אני זוכר איך אמא שלי חששה שהלכתי לשם. אני יודע שאחר כך הצבא חיסל את עמדת היורים הירדנית שהוצבה בקלקיליה וירתה לכיוון תל אביב".

      התותח שהפגיז את העיר

      תותח ירדני "לונג טום" 155 מ"מ מהסוג ששימש בהפגזת תל אביב (מערכת וואלה! NEWS , עיריית תל אביב)
      (צילום: באדיבות עיריית תל אביב)

      בשכונת צהלה שנפגעה מההפגזה, קשה למצוא זכר לבנייה שהייתה קיימת עוד מלפני מלחמת ששת הימים. בכל זאת עברו חמישים שנה. הנדל"ן התפתח והשכונה, שהיוותה בית בעיקר לקציני צבא ואנשי קבע הלכה והתרחבה ואליה הגיעו בעיקר אנשי עסקים ובעלי מקצועות חופשיים. תושב השכונה ישראל גולדשייד היה בן 11 כשפרצה המלחמה.

      "גרתי ברמת הטייסים ברחוב אשרמן אבל גם שם היינו בכוננות מלחמה. אני זוכר שזה היה בערך בין היום הראשון לשני, רצנו למטה במדרגות לשוחה שחפרנו חודש מראש. זו הייתה מלחמה שתוכננה מראש, לא כמו מלחמת יום הכיפורים". גולדשייד נזכר באנשי הג"א שהסתובבו בלילות וצעקו לכבות את האורות כדי שמטוסים לא יוכלו לזהות את תל אביב מהאוויר. "אני שמעתי את ההפגזה", הוא מספר, "הייתי ילד, ראינו הבזקים. לא הופתענו מהפגזת תל אביב, זה לא כמו היום, אז כבר היו עימותים באזורים כמו רחובות וראש העין, זה לא הפתיע שזה הגיע לתל אביב, ציפינו ליותר".

      ארכיון המדינה

      ליד המרכז המסחרי הקטן ברחוב עיר שמש שנפגע מההפגזה, נגלים לעין שני בניינים ישנים, באחת המרפסות של הבניין מופיעה אישה בשנות ה-90 לחייה שמשחקת במחשב. האישה, מלכה מנצי גלעד, ניצולת שואה מהונגריה מתגוררת ברחוב עיר שמש מאז שנת 66, בדיוק שנה לפני המלחמה. "כן כן הייתי פה במלחמה, פגז נפל על הבניין פה הסמוך", נזכרת מלכה, "מההדף כל התקרה שלנו נהרסה. הפציצו אותנו בפגזים. הם התכוונו לכוון את הפצצות למשה דיין וכל הקצינים בצהלה, אבל הפצצות טעו בדרך ונפלו בבית העלמין קרית שאול, בגלילות וכאן בנווה משכן".

      "כל התקרה נהרסה"

      מלכה מנצי גלעד מצביעה על הבית שנפגע בהפגזת תל אביב במחלמת ששת הימים (ראובן קסטרו)
      "כל התקרה שלנו נהרסה" (צילום: ראובן קסטרו)

      במבטא הונגרי, מתגלה המציאות הקשה של אזרחי המדינה בזמן מלחמת ששת הימים, דרך עיניה של מלכה. בעלה היה אזרח עובד צה"ל, והוא "נהנה" בתקופת המלחמה משעות נוספות. היא נשארה בבית עם הילדים: "כששמענו בום רצנו לשוחות פה ממול. הרחנו ריח של גז, חשבנו שיורים עלינו פצצות כימיות, אבל מסתבר שהפגז נפל על הבניין שלידנו והביא לפיצוץ בבלוני הגז. אחרי שהתחבאנו בשוחות רצנו כל השכנים לאיפה שיש היום מספרה, שם היה מקלט. ישנו שם יחד עם רוב המשפחות. כשחזרנו בבוקר ראינו את ההרס של ההפצצה. היה פה קיר ודלת ומההדף של הפצצה זה נהרס. הכל היה הרוס".

      מלכה נזכרת גם בתקופה המתסכלת של אחרי המלחמה, בה המשיכו לגור בתוך עיי החורבות. "באו מהעירייה לבדוק את הנזקים, אבל לקח חודשים עד שסידרו", היא מספרת, "המשכנו לגור בבית הזה בלי גג, לא הייתה ברירה, לא היה לנו איפה לגור. היינו עם שני ילדים. לא היה משהו אחר".

      ציונה מזרב, שכנתה של מלכה בת ה-82, נזכרת גם היא בהפגזה שהסעירה את השכונה. "מההדף נכנסו רסיסים למטבח ולאמבטיה של הקטנות שהייתה מלאה בכביסה", היא נזכרת, "תודה לאל שלא נפצעתי. רק תרצה השכנה שלנו נפצעה מרסיסים, היא קיבלה רסיס קטן ליד".

      "נכנסו רסיסים"

      מלכה מנצי גלעד וציונה מזרב, שהתגוררו בבתים שנפגעו בהפגזת תל אביב במלחמת ששת הימים (ראובן קסטרו)
      מלכה מנצי גלעד וציונה מזרב (צילום: ראובן קסטרו)

      אחרי הפגיעה בשלושת המוקדים בתל אביב, דווח ב-7 ביוני בעיתון דבר כי "סדרי הכוננות בתל אביב הוכיחו יעילותם בהפגזה הירדנית". לאחר סיום המלחמה, בשיאה של האופוריה הלאומית, הוצב בשדרות רוטשילד בעיר שלל המלחמה. בין השאר, יכלו ילדי העיר לטפס ולשחק על אחד מתותחי הלונג-טום, שהפגיז את העיר מעורפי קלקיליה.