כשתל אביב הופגזה

תל אביב, "העיר ללא הפסקה", הוכתה בתדהמה כשהתפוצצו בשטחה טילי סקאד עיראקיים ב-17 בינואר 1991, שיא מלחמת המפרץ. תושבים רבים בחרו לעזוב את העיר, וזכו לקיתונות של בוז מראש העירייה דאז שלמה (צ'יץ') להט, שכינה אותם "עריקים". אלא שתושבי הכרך הוותיקים זוכרים שזו לא הייתה הפעם הראשונה שתושבי "הבועה התל אביבית" עמדו במבחן אש. לפני חמישים שנה, במלחמת ששת הימים, מצאה את עצמה העיר העברית הראשונה בחזית הלחימה, והוכתה בפגזים של הצבא הירדני.

"תקופת ההמתנה" שקדמה למלחמה גרמה לאווירה מתוחה בעיר, והתושבים נאלצו להכין את עצמם, ואת העיר, לקראת פקודת ראש הממשלה ליציאה לקרב. העיר התחילה להתרוקן מגברים, שגויסו למילואים, בעוד הנשים, הילדים והקשישים נשארו להגן על העורף. 2,500 בני נוער תל אביבים "התגייסו" לחפירת שוחות, מילוי שקי חול ובניית מקלטים זמניים. זו הייתה רוח התקופה. כל מי שלא גויס למילואים נקרא להצטרף להג"א (היחידה הצבאית להתגוננות אזרחית, לימים התמזגה לתוך פיקוד העורף) או למשמר האזרחי על ידי ועדת החירום. חברת עמידר ואריה פילץ, מבוני דיזינגוף סנטר, תרמו שטח נרחב בבניין הדר דפנה לצרכי הקמת בית חולים ארעי, והעיר הכינה את עצמה ללחימה באמצעות הטלת עלטה מלאכותית: האזרחים נתבקשו לכבות את כל האורות ולשים מדבקות כהות על פנסי כלי הרכב כדי למנוע את זיהוי העיר מהאוויר. פקחי העירייה נשלחו לבתי עסק סוררים שהשאירו אורות דלוקים, כולל פנס רחוב גדול שהאיר את קולנוע הסינרמה הגדול בעיר.

גם ביפו עלתה רמת הכוננות, ותושבי העיר מכל המגזרים והדתות, יצאו לחפור שוחות בעצמם. הקאדי התאופיק עסליה, יו"ר ועדת החירום המיוחדת הכריז כי "המוסלמים בעיר ובני העדות הנוצריות השונות יעשו יד אחת עם היהודים כדי לסייע בכל הנדרש והנחוץ בשעת החירום זו למען הטוב והשלום".

הכוננות והחרדה היו בשיאה, כולם ידעו שהמלחמה תגיע, רק לא ידעו מתי. ככל שהתארכה תקופת ההמתנה, ריח המלחמה שבאוויר גרם לציבור הישראלי לחוש תסכול מתפקודו של ראש הממשלה לוי אשכול, שהחזיק גם בתיק הביטחון. אשכול נתפס בציבור הישראלי כהססן שאינו מתאים להנהיג את המדינה בתקופת מלחמה. החשש היה שככל שמתארכת תקופת ההמתנה, כך יינתן למדינות ערב זמן להתארגן כדי לפתוח במתקפה. ב-23 במאי התמוטט הרמטכ"ל יצחק רבין והוחלף זמנית על ידי סגנו עזר וייצמן. בתוך צה"ל החלו קולות, בין השאר של האלוף אריאל שרון, שקראו לצאת למלחמה בלי הסכמה של הדרג המדיני. החשש בקרב הציבור הישראלי התגבר והלחץ על אשכול עשה את שלו. ב-1 ביוני הצטרף משה דיין לממשלה בתור שר הביטחון, ובכך בעצם נפל הפור – יוצאים למלחמה.

13 פגזי תותחים ירדנים ארוכי טווח בקוטר של 155 מ"מ נורו ביום הראשון של מלחמת ששת הימים אל עבר תל אביב. שני פגזים פגעו בבניין ברחוב רייך 5 ליד כיכר מסריק, והביאו לנזקים חיצוניים בשתי דירות. בצד השני של העיר, בשכונת נווה משכן (לימים שכונת צהלה), פגע פגז בבניין ברחוב עיר שמש. בשיכון גלילות בגבול הצפוני של העיר נהרג סוס ו-200 עופות וכן עשרות מצבות נהרסו בבית העלמין קרית שאול.

"גרתי ברחוב צייטלין בתל אביב ליד בית העירייה, לשכונה אז קראו קרית מאיר על שם מאיר דיזינגוף. התכוננו למלחמה הזאת, את כל פתח הבית כיסינו בחומות של שקי חול ויצרנו בקומה למטה מעין מקלט", מספר אילן שחורי, היסטוריון של עיריית תל אביב ויליד תל אביב בעצמו. "הייתי אז בן שמונה, אני זוכר שביום השני למלחמה כל הבית הזדעזע מההדף של הבומים. ירדנו כולנו למטה למקלט להיות בין שקי החול. הבום הגדול הזה הגיע מפגז תותח שנורה מקלקיליה, שהייתה אז ירדנית. הפגז הזה נפל בכיכר מסריק שבו כולנו כילדים היינו משחקים. למחרת רצנו לראות את המקום שנפגע. אני זוכר איך אמא שלי חששה שהלכתי לשם. אני יודע שאחר כך הצבא חיסל את עמדת היורים הירדנית שהוצבה בקלקיליה וירתה לכיוון תל אביב".

בשכונת צהלה שנפגעה מההפגזה, קשה למצוא זכר לבנייה שהייתה קיימת עוד מלפני מלחמת ששת הימים. בכל זאת עברו חמישים שנה. הנדל"ן התפתח והשכונה, שהיוותה בית בעיקר לקציני צבא ואנשי קבע הלכה והתרחבה ואליה הגיעו בעיקר אנשי עסקים ובעלי מקצועות חופשיים. תושב השכונה ישראל גולדשייד היה בן 11 כשפרצה המלחמה.

"גרתי ברמת הטייסים ברחוב אשרמן אבל גם שם היינו בכוננות מלחמה. אני זוכר שזה היה בערך בין היום הראשון לשני, רצנו למטה במדרגות לשוחה שחפרנו חודש מראש. זו הייתה מלחמה שתוכננה מראש, לא כמו מלחמת יום הכיפורים". גולדשייד נזכר באנשי הג"א שהסתובבו בלילות וצעקו לכבות את האורות כדי שמטוסים לא יוכלו לזהות את תל אביב מהאוויר. "אני שמעתי את ההפגזה", הוא מספר, "הייתי ילד, ראינו הבזקים. לא הופתענו מהפגזת תל אביב, זה לא כמו היום, אז כבר היו עימותים באזורים כמו רחובות וראש העין, זה לא הפתיע שזה הגיע לתל אביב, ציפינו ליותר".

ליד המרכז המסחרי הקטן ברחוב עיר שמש שנפגע מההפגזה, נגלים לעין שני בניינים ישנים, באחת המרפסות של הבניין מופיעה אישה בשנות ה-90 לחייה שמשחקת במחשב. האישה, מלכה מנצי גלעד, ניצולת שואה מהונגריה מתגוררת ברחוב עיר שמש מאז שנת 66, בדיוק שנה לפני המלחמה. "כן כן הייתי פה במלחמה, פגז נפל על הבניין פה הסמוך", נזכרת מלכה, "מההדף כל התקרה שלנו נהרסה. הפציצו אותנו בפגזים. הם התכוונו לכוון את הפצצות למשה דיין וכל הקצינים בצהלה, אבל הפצצות טעו בדרך ונפלו בבית העלמין קרית שאול, בגלילות וכאן בנווה משכן".

במבטא הונגרי, מתגלה המציאות הקשה של אזרחי המדינה בזמן מלחמת ששת הימים, דרך עיניה של מלכה. בעלה היה אזרח עובד צה"ל, והוא "נהנה" בתקופת המלחמה משעות נוספות. היא נשארה בבית עם הילדים: "כששמענו בום רצנו לשוחות פה ממול. הרחנו ריח של גז, חשבנו שיורים עלינו פצצות כימיות, אבל מסתבר שהפגז נפל על הבניין שלידנו והביא לפיצוץ בבלוני הגז. אחרי שהתחבאנו בשוחות רצנו כל השכנים לאיפה שיש היום מספרה, שם היה מקלט. ישנו שם יחד עם רוב המשפחות. כשחזרנו בבוקר ראינו את ההרס של ההפצצה. היה פה קיר ודלת ומההדף של הפצצה זה נהרס. הכל היה הרוס".

מלכה נזכרת גם בתקופה המתסכלת של אחרי המלחמה, בה המשיכו לגור בתוך עיי החורבות. "באו מהעירייה לבדוק את הנזקים, אבל לקח חודשים עד שסידרו", היא מספרת, "המשכנו לגור בבית הזה בלי גג, לא הייתה ברירה, לא היה לנו איפה לגור. היינו עם שני ילדים. לא היה משהו אחר".

ציונה מזרב, שכנתה של מלכה בת ה-82, נזכרת גם היא בהפגזה שהסעירה את השכונה. "מההדף נכנסו רסיסים למטבח ולאמבטיה של הקטנות שהייתה מלאה בכביסה", היא נזכרת, "תודה לאל שלא נפצעתי. רק תרצה השכנה שלנו נפצעה מרסיסים, היא קיבלה רסיס קטן ליד".

אחרי הפגיעה בשלושת המוקדים בתל אביב, דווח ב-7 ביוני בעיתון דבר כי "סדרי הכוננות בתל אביב הוכיחו יעילותם בהפגזה הירדנית". לאחר סיום המלחמה, בשיאה של האופוריה הלאומית, הוצב בשדרות רוטשילד בעיר שלל המלחמה. בין השאר, יכלו ילדי העיר לטפס ולשחק על אחד מתותחי הלונג-טום, שהפגיז את העיר מעורפי קלקיליה.