והיא ששרדה

סיפורה של הגדת סרייבו דרמטי כמו מותחן של דן בראון, האוצרות האומנותיים הטמונים בה הוגדרו על ידי מומחים כדרישת שלום חיה מאמצע המאה ה-14, הערך הכספי שלה "לא יסולא בפז", שכן מאז שנת 1894 היא לא הועמדה למכירה.

לראשונה זה 22 שנה חושף המוזיאון הלאומי של בוסניה-הרצגובינה את העותק המקורי של הגדת סרייבו, זה שטמון בדרך כלל עמוק בכספות, בפני מצלמות. הוא בוחר במצלמות של וואלה! NEWS כמחווה לעם היושב בציון לרגל חג הפסח. ההגדה המרהיבה, שנוצרה על פי הערכות בשנת 1350 בברצלונה, שרדה באורח פלא את גירוש ספרד, התגלגלה לוונציה, משם לסרייבו, הוסתרה בזמן הכיבוש הנאצי ומלחמות יוגוסלביה, והיא כיום אחד העותקים המאוירים הקדומים ביותר מהטקסט שמלווה את עם ישראל מדי שנה בחג האביב מאז תקופת בית שני. בוודאי המפורסמת שבהגדות העולם.

מיד נגיע לסיפורי הנסים הקשורים בהישרדותו של המסמך החשוב הזה, וגם נעמוד על איכויותיו האומנותיות, אבל למי שתוהה מדוע הגדת סרייבו לא שוכנת אחר כבוד במוזיאון ישראל, היכל הספר או מקום ראוי אחר בבירת ישראל, נסביר שההגדה הגיעה באופן חוקי לחלוטין לכאן, לבירת בוסניה, בידי צאצאי יורשיה שנקלעו לקשיים כלכליים. היא נמכרה למוזיאון הלאומי בסרייבו בשנת 1894, ומאז משמשת ה"מונה ליזה" המקומית. היא עומדת לתצוגה בחדר מאובטח היטב, וכמעט שלא יוצאת את משכן הקבע שלה, למרות הרבה הזמנות להציגה בעולם.

היא ניצלה במבצע הירואי בתחילת שנות ה-40 במאה הקודמת, כאשר הספרן המוסלמי של המוזיאון החביא אותה, לפי אחת הגרסאות במסגד בכפר סמוך, כדי שלא תיבזז בידי הנאצים. בשנות ה-90 החביא אותה ספרן אחר בכספת של סניף הבנק המרכזי של בוסניה במהלך המצור על סרייבו, שבו נהרגו אלפים מבני העיר.

היא נכתבה על עור מולבן, הטקסט מתובל בפיוטים שהיו נהוגים אז בספרד, אבל האוצר האמיתי של הגדת סרייבו טמון באיורים המרהיבים בצבעי זהב שמשובצים בה לכל אורכה. הם בהחלט עשויים להיראות לכם מוכרים, שכן בכל שולחן סדר בישראל תוכלו למצוא בין עשרות ההגדות לפחות אחת שבה מופיעים צילומי אותם איורים.

בחלק הראשון של הגדת סרייבו 34 דפים ובהם איורים של סיפורי התורה מאז בריאת העולם, דרך ירידתם של יעקב ובניו מצרימה, יציאת מצרים, והאיורים האחרונים בחלק זה קשורים בחג הפסח עצמו – חלוקת חרוסת לפני ליל הסדר, ומתפללים יוצאים מבית הכנסת. החלק השני הוא נוסח ההגדה עצמה, מלווה באיורים שונים הקשורים בטקסט, ובחלק האחרון – מחזור פיוטים ותפילות לפסח.

הנס הראשון של הגדת סרייבו הוא בעצם השתמרותה במהלך מאות השנים הרבות שהיא קיימת, כנגד כל פגעי אור, אוויר ולחות. מירסאד סיאהריק, מנהל המוזיאון הלאומי של בוסניה-הרצגובינה, הסביר: "בדרך כלל אנחנו מציגים לציבור העתק של ההגדה. העותק המקורי נשמר בכספת בתנאי שימור מחמירים, וגם זכינו למחמאות ממנהלי מוזיאונים גדולים בעולם על אופן החזקתה". בפני וואלה! NEWS הוצגה כאמור ההגדה המקורית. עם זאת, לסיאהריק – או לאף אחד אחר לצורך העניין – אין תשובות לגבי האופן בו השתמרה ההגדה טוב כל כך עד שהגיעה לידי המוזיאון. כאמור, נס של ממש.

אין מידע לגבי בעליה המקוריים. אנחנו יודעים בוודאות שהיא שימשה בפועל בלילות סדר, ולא רק כיצירת אומנות – בגלל כתמי יין שנמצאו על כריכתה. ההנחה היא שהמשפחה היהודית שהחזיקה בה עזבה את ברצלונה (סמל העיר משובץ באחד האיורים) בשנת 1492 עם גירוש ספרד, או אפילו מאה שנה קודם לכן, והצליחה להציל איתה את ההגדה – להלן הנס השני. לו הייתה נשארת מאחור, הייתה ודאי מוחרמת בידי שלטונות האינקוויזיציה כמו כל הספריות הפרטיות והציבוריות שהשאירו אחריהם המגורשים. לו הייתה נתפסת בידי אחד המומרים שנשארו, היא הייתה עולה לו במעצר ועינויים. כך שטוב שעזבה, וטוב שניצלה.

התחנה הבאה של ההגדה ידועה בוודאות – איטליה. בעליה מכר אותה שם ב-1510, כפי שמעיד חלק משטר מכר בעברית, הצמוד לאחד העמודים שנותרו ריקים. חתימה של צנזור איטלקי מטעם הכנסייה בשם ג'ובאני רסטוריני מ-1609 מעידה על כך שעוד הייתה באיטליה, כנראה ונציה, בתחילת המאה ה-17, אבל מועד עזיבתה את המדינה לא לגמרי ברור. אגב – לו היה מוצא הצנזור שההגדה כוללת תכנים אנטי נוצריים – היה מורה להשליך אותה אל הלהבות. נס שלא...

מוונציה – לסרייבו. הקהילה היהודית בסרייבו קיימת מאז מחצית המאה ה-16, ושימשה אז מקלט לצאצאי מגורשי ספרד שהגיעו מסלוניקי, אבל גם ליהודים אשכנזים שבאו להתפרנס בעיר האוסטרו-הונגרית אז, על התפר שבין מזרח ומערב. כאן צצה פתאום ההגדה. יהודי ספרדי בשם יוסף כהן ניסה למכור אותה למוסדות הקהילה היהודית, שלא עמדו במחיר – וההגדה נמכרת למוזיאון הלאומי בסרייבו, לא ברור בתמורה לכמה. היא מעוררת עניין רב אצל החוקרים, מתפרסמים מחקרים אודותיה, והיא הופכת למוצג החשוב ביותר במוסד, במדינה שמתגאה ברב תרבותיות שלה.

הנס השלישי: ב-16 באפריל 1941 לאחר כיבוש יוגוסלביה בידי גרמניה, בעוד הקהילה היהודית בעיר מונה 9,000 נפשות, נכנסו הנאצים לסרייבו והחלו בביזת שמונת בתי הכנסת שבה. חודשים אחר כך הבינו שה"גביע הקדוש" נמצא דווקא במוזיאון הלאומי והתייצבו אצל מנהלו יוז'ו פטרוביץ כדי לדרוש את ההגדה יקרת הערך. להיטלר הייתה תכנית להקים לאחר המלחמה בפראג "מוזיאון לגזע הנכחד", והגדת סרייבו אמורה הייתה לשמש מוצג נכבד במוזיאון השטני.

פטרוביץ' טוען בפני קצין נאצי בשם יוהן פורטנר כי ההגדה המבוקשת כבר נלקחה בידי קצין גרמני אחר. אחר כך הוא שולף אותה מהכספת ומעביר אותה בחשאי אל הספרן הראשי של המוזיאון, מוסלמי ממוצא אלבני בשם דרוויש קורקוט, שלפי העדויות מבריח אותה בתוך מעילו אל מחוץ לסרייבו, לידי כהן דת מוסלמי שמצדו מחביא אותה בספרייתו בין ספרי קוראן (לפי גרסא אחת) או במסגד עצמו, 70 קילומטר צפונית לבירת בוסניה, עד תום המלחמה. ההגדה אמנם שרדה אך 85% מיהודי סרייבו נרצחו בשואה, בעיקר במחנה הריכוז וההשמדה יאסנובאץ'.

לא פחות מדהים, הוא סיפור הצלתה של הילדה היהודייה מירה פאפו בידי אותו ספרן מוסלמי דרוויש קורקוט, שבזכותו הוענק לו את תואר חסיד אומות העולם מ"יד ושם". עוד נרחיב על כך בהמשך.

הנס הרביעי: ב-1992 במהלך מלחמות בוסניה, שרדה ההגדה פריצה פלילית פשוטה כשגנבים חדרו למוזיאון בחסות הקרבות. הפורצים חשבו כנראה שמדובר במוצג חסר חשיבות, וההגדה נמצאה מתגלגלת על רצפת המוזיאון. גם הפעם הציל אותה מוסלמי – מנהל המוזיאון אנבר אימאמוביץ', שהטמין אותה רחוק מקו האש, עמוק בכספות של הבנק המרכזי הבוסני. שם בילתה ההגדה את המשך המלחמה ואת המצור בן ארבע השנים על סרייבו.

בתום המלחמה, באפריל 1995, נפוצו שמועות שההגדה נמכרה כדי לממן קניית כלי נשק לקרבות. כדי להזים אותן, הציג אותה ראש ממשלת בוסניה לראווה בליל הסדר של הקהילה היהודית. מאז, היא שוקמה בתקצוב של האו"ם והועמדה לתצוגה מאובטחת בחדר מיוחד במוזיאון הלאומי.

כתב היד הנדיר שהתגלה בסרייבו בסוף המאה ה-19 היכה את החוקרים בתדהמה. עד אז לא היו מוכרים כתבי יד יהודיים מצוירים ומעוטרים מאותה תקופה. הדיבר השני הנוקשה – שקושר בין כפירה באלוהים לבין אמנות ("לא תעשה כל פסל וכל תמונה") הביא את החוקרים לחשוב שציור היה אסור על פי האמונה הדתית היהודית. והנה הגיעה ראיה חותכת מימי הביניים, בת 500-600 שנה, שהפכה את הנחות החוקרים על פיהן.

הציורים המרהיבים בזהב, כחול, תכלת וירוק עמוק, תוך שימוש במינרלים נדירים, היו ידועים לחוקרים דווקא מהתרבות הנוצרית, ואף הזכירו במעט את הקישוטיות האיסלמית של ימי הביניים – מה שיכול לסמל את הרב תרבותיות שהיתה נחלת תור הזהב של יהודי ספרד קודם לגזירות הגירוש והאינקוויזיציה.

פרופ' שלום צבר, מומחה לאומנות ופולקלור יהודי מהאוניברסיטה העברית, הוא מהבודדים שזכה להחזיק בידיו, לעיין ולדפדף בעותק המקורי של הגדת סרייבו, לפני כשנה וחצי. צבר מסביר שההגדה פותחת לנו צוהר לחיים היהודיים בימי הביניים בספרד: "זה כמו מנהרת זמן, דרישת שלום חיה מקהילה שפרחה ושגשגה בחצי האי האיברי. למשל, באחד האיורים המפעימים בהגדה רואים פנים של בית כנסת יהודי בעת שהקהל יוצא ממנו. אישה נראית ניגשת לנשק את ספרי התורה בהיכל. מדובר בעדות יחידה מסוגה, שכן אף אחד מהמבנים הבודדים שבכל זאת שרדו לא משמר את עיצוב הפנים המיוחד של בתי הכנסת בספרד בימי הביניים".

פרופ' צבר מצביע על העובדה שבאחד הציורים מתועדת יושבת לשולחן הסדר אשה בעלת גוון עור שחור וחזות אפריקאית, בניגוד גמור ללובן המוחלט של יתר המאוירים. היא יושבת לבושה בבגדים מהודרים כיאה לאלפיון העליון של התקופה, ובידיה מצה. ידוע שעשירי יהדות ספרד החזיקו במשרתים רבים. האם אחת מהם הפכה לבת משפחה? האם היה נוהג להזמין את המשרתים לשולחן הסדר? תעלומה.

הבוסנים שומרים על הגדת סרייבו בקנאות, כעל בבת עינם. זה אולי מעט מפתיע במדינה ש-50% מתושביה הם מוסלמים, ורבים מכפריה ויישוביה מנוקדים במסגדים, תולדה של הכיבוש העותמני במאה ה-15. לפני ארבע שנים נסגר המוזיאון הלאומי של בוסניה מחוסר תקציב, והגיעה הצעה נדיבה מהמטרופוליטן של ניו יורק – תנו לנו להציג את ההגדה אצלנו במשך כמה חודשים, ונממן לכם את פתיחתו המחודשת של המוזיאון. הניו יורקרים הושבו ריקם. הספרדים רצו לארח אותה לציון 500 שנה לגירוש ספרד – יוק. כשיוגוסלביה עוד היתה מאוחדת, יצאה ההגדה לתצוגה בזאגרב בירת קרואטיה, וכמעט הציתה מלחמה כאשר התברר שהקרואטים ניסו לייצר ממנה העתקים שלא ברשות.

מנהל המוזיאון סיאהריק מסביר מדוע מסרבים הבוסנים להיפרד מהמונה ליזה שלהם: "הבעיה המרכזית שלנו היא חוסר גיבוי מממשלת בוסניה הרצגובינה, שבאופן אבסורדי נמנעת מלראות בנו את המוזיאון הלאומי שלה כדי לחמוק מהצורך לתקצב אותנו. דווקא בשנות יוגוסלביה זה היה ברור וטבעי. אנחנו מנהלים תביעה בעניין נגד ממשלתנו שלנו. בהיעדר גב של המדינה, אנחנו לא יכולה לאפשר להגדה לטייל בעולם".

פרופ' צבר מסביר שמוזיאון ישראל היה ודאי שמח לארח את ההגדה לתצוגה, אבל הבוסנים מתייחסים לספר כאל נכס לאומי מן המעלה הראשונה, ומסרבים לשחרר. "הם הקימו לו חדר מיוחד בתאורה כחלחלה מיוחדת, באבטחה מחמירה, ורואים בסיפור שלה את הסיפור של בוסניה כולה: מה יותר רב-תרבותי מספרן מוסלמי שמסכן את חייו כדי להציל נכס יהודי?".

הבוסנים בהחלט מודעים לכוחה וחשיבותה של ההגדה, ולא נמנעו מלהשתמש בכסף יהודי כדי לשמרה. חדר ההגדה הוקם עבורה במימון יהודי. נשיא הבנק העולמי ג'יימס וולפנזון מימן מהדורה פקסימילית שנדפסה ב-613 עותקים (כנגד תרי"ג מצוות), שנמכרו כל אחד באלפי דולרים, לצורך מימון התחזוקה והאבטחה.

מדוע בעצם הסכמתם לחשוף את ההגדה בפני המצלמות שלנו והאם אי פעם תסכימו שההגדה תבקר בישראל, אנחנו שואלים את מנהל המוזיאון: "כמובן שנשמח אם ההגדה תגיע לביקור במוזיאון ישראל ביום מן הימים. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שאפשרנו למצלמות טלוויזיה לצלם את העותק המקורי. חשבנו שערב חג הפסח מגיע לציבור הישראלי והיהודי לראות את המסמך הכל כך היסטורי הזה. ועד שההגדה תגיע לביקור, הציבור הישראלי מוזמן כמובן להגיע הנה".

מירה פאפו היתה נערה יהודייה בסרייבו ב-1941, כאשר הנאצים שכבשו את יוגוסלביה החלו לבצע את השמדת יהודי העיר, בצוותא עם עוזריהם, הפאשיסטיים המקומיים – חברי מפלגת האוסטשה הקרואטית. בן הברית של היטלר, אנטה פאווליץ', ראש ממשלת הבובות הקרואטית, הצהיר כי "המדינה הקרואטית החדשה חייבת להיות מטוהרת מיהודים ומסרבים. לא נשאיר אבן על אבן ממה שפעם היה שייך להם".

כשהוריה נרצחו בסוף אותה שנה, מירה פאפו ברחה ליערות הסמוכים שם הצטרפה לפרטיזנים של טיטו, מנהיג ומאחד יוגוסלביה לאחר מלחמת העולם השנייה. במרץ 1942, לאחר קרב קשה עם הנאצים, אנשיו של טיטו החליטו שאינם יכולים להחזיק עוד את הילדה היהודייה והיא נצטוותה לחזור לסרייבו. מירה הבינה שבכך נגזר עליה מוות, אבל גם הישארות לבד ביערות לא היתה אופציה. היא חוזרת לסרייבו, מגיעה למוזיאון הלאומי של בוסניה כדי לבקש מחסה ושם היא פוגשת את האיש שהציל את הגדת סרייבו חודשים לפני כן: מנהל ספריית המוזיאון, המוסלמי דרוויש קורקוט.

מירה פאפו ראתה לפניה גבר נאה, מעוטר בשפם גזוז היטב, לבוש בדרך קבע חליפת שלושה חלקים, וכמנהג המקומיים מימי הכיבוש הטורקי של סרייבו – גם תרבוש לראשו. חשוב לומר שהאיש הסתכן בפומבי למען היהודים עוד בראשית המלחמה, כאשר יצא נגד כוונות האוסטאשה במאמר שכותרתו "האנטישמיות זרה למוסלמים של בוסניה-הרצגובינה".

הוא השתייך למשפחה משכילה, אוהבת ספר, ובספריית המוזיאון הלאומי היו באחריותו 200,000 ספרים. אחיו היה מתרגם הקוראן מערבית לסרבו-קוראטית, הוא עצמו למד תיאולוגיה באיסטנבול, ושפות שמיות בסורבון. הוא שלט בעשר שפות. קורקוט סלד הן מההתנכלות ליהודים והן למביזת אוצרות היהדות, וכך ניתן להבין את סיכון החיים שנטל כאשר הציל את הגדת סרייבו.

וכך תיארה פאפו את המפגש בניהם בעדות שמסרה ליד ושם: "הוא הזמין לי עוגה. אחרי כל כך הרבה סבל, אכלתי עוגה שלא האמנתי כבר שאני אוכל בחיים שלי. והוא אמר לי, 'אני רוצה להגיד לך משהו. אם את מסכימה, אני מוכן להציל אותך. אני לוקח אותך הביתה אלי. אני אלביש אותך ואת תהיי אחת משלנו. 'אני מוכן שתהיי איתי עד סוף המלחמה, אני אשמור עליך. אני צריכה להיות בתור מוסלמית כעוזרת בית אצלו. איזה אדם ישר. אני צריכה לתת הסכמה. בוודאי הסכמתי, בשתי ידיים קיבלתי את זה".

הספרן לוקח את מירה פאפו אל ביתו, שם הוא ואשתו סרווט הוגים תוכנית. הם מלבישים את הילדה בבגדים מסורתיים של נערה מוסלמית, נותנים לה את השם "אמירה", ומספרים לכל מי ששואל ששכרו את שירותיה כמשרתת. במשך חמשת החודשים הבאים "אמירה" נשארת בביתם של בני הזוג, כשבחוץ מתנהל גירושם של יהודי סרייבו למחנה הריכוז יאסנובאץ'. קצין גרמני התגורר אמנם בקומה השנייה מעל משפחת קורקוט, אך לא טרח לחקור את העובדת המוסלמית החדשה. מירה פאפו עזבה את ביתם של מציליה כאשר דודתה הצליחה להגניב אליה מסמכים מזויפים וכרטיס רכבת, ואת השנים שעד סוף המלחמה העבירה הנערה היהודייה בזהות בדויה באזור החוף הקרואטי.

קורקוט עצמו המשיך לסכן את חייו מול השלטון הנאצי, כאשר סירב להצטרף לארגון ה"צעירים המוסלמים, הזרוע המוסלמית של האס-אס, כמו גם לשאר הצעות לתפקידים במנגנון הממשלתי של משתפי הפעולה.

דרוויש קורקוט המשיך להיות דעתן גם תחת השלטון הקומוניסטי, לא הסתיר את ביקורתו על מנהיג יוגוסלביה המשוחררת טיטו, וגם שילם על כך מחיר – כשהועמד לדין וריצה שש שנים בכלא. סעיף האישום האבסורדי היה שיתוף פעולה עם המשטר הפשיסטי בזמן המלחמה. קורקוט מת בבוסניה ב-1969.

מירה פאפו, שאיבדה עמו קשר, עלתה לישראל ב-1972. ב-1994 מסרה ליד ושם עדות על דרוויש קורקוט מצילה ומציל הגדת סרייבו, אך נפטרה לפני שהספיקה לראות את ילדיו של קורקוט מקבלים עבורו את תואר חסיד אומות העולם.

תפנית מאוחרת ומרגשת בעלילה הייתה כאשר בשנת 1999 נחת בארץ מטוס עם 100 פליטים מקוסובו, שם הוסיפו מלחמות יוגוסלביה להשתולל. על סיפונו הייתה לאמיה, בת הזקונים של דרוויש קורקוט, בעלה ושניה ילדיה. צאצאיו של חסיד אומות העולם ומצילה של היהודייה מירה פאפו באו למצוא מחסה כאן בישראל. מלבד ראש הממשלה היוצא דאז בנימין נתניהו, קיבל את פניהם בנמל התעופה בן גוריון לא אחר מאשר דאבור בקוביץ' (פאפו) – בנה של מירה פאפו, ששרדה בזכות הגינותו וטוב ליבו של הספרן המוסלמי מסרייבו.

אז הערב, כשנשב לשולחן ליל הסדר, ונחפש את העתקיה של הגדת סרייבו בין ההגדות הרבות שעל השולחן, נוכל לספר לא רק ביציאת מצרים, אלא גם בסיפורי הצלה ובמצילים מופלאים, מימי הביניים, ועד ימינו אנו.

עורך הפרויקט: יונתן שם טוב. תודה למוזיאון הלאומי בבוסניה הרצגובינה על פתיחת הדלתות, הכספות והלבבות, לפרופ' שלום צבר על הייעוץ המדעי, לאיתי אנגל על הרקע במלחמות יוגוסלביה, ל"יד ושם" בנוגע למידע על דרויש קורקוט, ולצלם הבוסני זיאה גאפיץ' על תמונותיו וסיועו.