משהו קורה במים

את חודש אוגוסט האחרון רופאי היחידה לטוקסיקולוגיה (רעלים) במרכז הרפואי איכילוב כבר לא ישכחו. נערה בת 14 הגיעה אז לפתחו של חדר המיון כשהיא במצב קשה, ועד מהרה הבינו הרופאים שנלחמו על חייה כי היא נצרבה בידי מדוזה מסוג חוטית נודדת, המין הנפוץ ביותר בחופי ישראל. מעולם לא נרשם במזרח התיכון מקרה של תגובה אלרגית כה קשה לצריבת מדוזה מסוג זה. הנערה, הסביר אביה לרופאים, היא גולשת גלים שנצרבה בעבר פעמים רבות על ידי מדוזות. דבר לא הכין אותה ל-48 השעות הארוכות בחייה: באותו יום קיצי היא נכנסה כהרגלה למים מול חוף בתל אביב כדי לגלוש להנאתה, אבל עקיצה שחשה זמן קצר אחרי שנפלה מהגלשן למים גרמה לה לצאת לחוף במהירות. עד שהגיעה לשירותי ההצלה היא כבר סבלה מקשיי נשימה, נפיחות בשפתיים, פריחה בכל הפנים ודופק מהיר.

"זאת הייתה הפעם הראשונה שהגיעה אלינו נערה שהייתה בסכנת חיים בעקבות צריבת מדוזה", אמר בשיחה עם וואלה! NEWS ד"ר מיגל גלטשטיין, רופא בכיר בבית החולים דנה לילדים. "התגובה האלרגית שלה הייתה מאוד קשה, היא אושפזה בטיפול נמרץ והייתה זקוקה לטיפול באדרנלין, סטרואידים ואנטי היסטמינים, שכולם משמשים כתרופות נגד אלרגיה".

זה לא היה האירוע החריג היחיד בקיץ האחרון. אם בקיץ נתון מגיעים לחדר המיון ילדים בודדים בשל צריבות החוטית הנודדת, הרי שבקיץ 2015 הובהלו לבית החולים התל אביבי כ-50 ילדים שסבלו מסימפטומים חריגים, כמה מהם אף נזקקו לאשפוז. "בשנה שעברה היו הרבה מאוד מקרים קשים גם מבחינת חומרת הכוויות וגם מבחינת התופעות המערכתיות. זה לא התבטא רק ככוויה בעור, אלא גם בחום מאוד גבוה, דופק מהיר, חולשה כללית, כאבי בטן והקאות. היו גם ילדים שנזקקו לאשפוז בגלל לחץ דם נמוך. מעולם לא ראינו תופעה כזאת", מוסיף ד"ר גלטשטיין. "בעקבות הריבוי החריג ביותר של האירועים האלה, אנחנו עורכים עכשיו מחקר. לא ברור לנו מה קרה כאן. יכול להיות שמדובר בשינוי במדוזות עצמן, אולי מדובר בחוטית נודדת מזן ארסי יותר - את זה יכולים לקבוע רק ביולוגים ימיים - ואולי אנחנו עדים לשינוי בתגובה של המערכת החיסונית של האדם לארס שאנחנו כבר מכירים משנים קודמות".

משהו קורה במים. ב-40 השנים האחרונות נתונה ישראל לפלישה שהולכת ומחמירה. בחוד החנית של הכוח הפולש עומדת החוטית הנודדת, מין פולש שהפך לנפוץ ביותר מול חופי ישראל. היא אותרה לראשונה ב-1976, ובשלהי שנות השמונים גדלה אוכלוסיותיה מאוד. כעת, מידי קיץ נחילי ענק בני מיליוני מדוזות משייטים לאורך חופינו. בשנים האחרונות, החלו נחיליה להופיע גם במקומות מרוחקים יותר כמו חופי טוניסיה ואפילו האי האיטלקי פנטלריה.

כמה מהמומחים המובילים מאמינים שנתיב הפלישה העיקרי הוא תעלת סואץ, אשר מאז שנחפרה מחברת את ים סוף לים התיכון ומאפשרת למיני בעלי חיים לחצות לאזורים שבעבר לא הייתה אליהם גישה. התעלה נפתחה לשייט לפני 147 שנים ובמהלך המאה ה-20 הורחבה והועמקה מספר פעמים. אולם השדרוג הדרמטי ביותר התרחש בשנה שעברה, כאשר התעלה החדשה שנחנכה הכפילה בפועל את רוחבה והגדילה את עומקה.

מאז כריית התעלה ב-1869 ובמשך 110 השנים הראשונות לקיומה, אותרו בים התיכון 191 מינים של מדוזות שחצו אותה. ב-30 השנים האחרונות לבדן, הצטרפו אליהם לא פחות מ-154 מינים פולשים נוספים. "ההבדל בין עוצמת הגירת הפולשים בשלושת העשורים האחרונים לבין קצב כניסתם ב-110 השנים שקדמו להם הוא עצום", אומרת ד"ר בלה גליל, ביולוגית ימית במכון לחקר ימים ואגמים. "שתי מדוזות הצטרפו אלינו מים סוף מאז המילניום, 31 מינים של בעלי חיים ימיים פלשו אלינו רק בשלוש השנים האחרונות, מתוכם 28 חדרו לים התיכון דרך התעלה. אין לתופעה אח ורע בעולם. היום נמצאות בחופי ישראל שבע מדוזות ומסרקניות שהן זרות למים שלנו ואין לי שום ספק שנוספות תגענה".

"מחקר שנעשה בשיתוף עם פרופ' מנחם גורן מאוניברסיטת תל אביב הראה שפרטים של מין שפלש מים סוף נמצאים בעומק של 250 מטרים", מוסיפה גליל. "הרחבת והעמקת התעלה מגבירה את קצב הפלישה ואת כושר הישרדותן של אוכלוסיות המינים הפולשים המצויות כבר עשורים בים התיכון. פלישות חוזרות של המינים שכבר נמצאים כאן מבטיחות מגוון גנטי גדול יותר באוכלוסייה הפולשת הוותיקה. זה מעצים אותה, מבטיח את קיומה ומחזק את יכולת הישרדותה. נוכחותם של הפולשים מים סוף בעומק מדף היבשת מדאיג משום שעומק מיתרגם לשטח, כלומר מינים ים-סופיים פולשים לבתי גידול נוספים".

פלישת המינים המאסיבית, מסבירה ד"ר גליל, פוגעת קשות באיזון האקולוגי במזרח הים התיכון. די להבין את השפעת חדירתה של החוטית הנודדת כדי להעריך את הנזק שגורמים הפולשים האחרים, ואלו שעתידים להצטרף אליהם בשנים הבאות. "דרום מזרח הים התיכון נחשב לאזור דל במזון. החוטיות - טורפות יעילות במיוחד - זוללות צעירי דגים וסרטנים המהווים חלק חשוב ממארג המזון המקומי המקיים גם את הדגה בעלת החשיבות המסחרית. לחוטית הנודדת אין טורפים משמעותיים בים התיכון, ולכן הן אינן "תורמות" לרמות הגבוהות של מארג המזון, למשל דגים או צבי ים. ייתכן שהדעיכה בדגה ושינויים מערכתיים אחרים בחופי הים התיכון של ישראל נובעים גם מהשינויים במארג המזון בשל השתלבות אוכלוסיות הענק של החוטית".

המדוזה קיימת במימי הים והאוקיינוסים כ-500 מיליון שנים והיא נחשבת לבעל החיים העתיק ביותר בעולם. קצב ההתרבות העצום מלכתחילה של המדוזה מקבל דחיפה נוספת בשל היעדר הפתרונות למיגורה והמשך זיהום הים. הנחילים שמגיעים בסוף חודש יוני, מכילים כאמור מיליוני מדוזות והם משתרכים לעיתים לאורך של מאות קילומטרים. מקיץ לקיץ הן מצליחות להגיע לאזורים צפוניים וקרים יותר ומדענים רבים סבורים שהסיבה לכך נעוצה בהתחממות כדור הארץ. כל אלה הולידו את תאוריית "אפוקליפסת הים הג'לטיני", לפיה הים יכוסה בעתיד במדוזות.

היות שהים ממלא תפקיד מרכזי בצינון מזג האוויר ובתהליך הפוטוסינתזה, אומרים חוקרים ימיים התומכים בתאורית האפוקליפסה, המדוזות מאיימות על המשך קיומו של העולם. מחקר שנעשה לאחרונה במכון הבינ-אוניברסיטאי ללימודי ים באילת, מפריך לפחות את האפשרות כי ההתחממות האקלימית תשפר את יכולת ההישרדות של המדוזות. "אחת התופעות של ההתחממות הגלובלית היא החמצת הים. טענה בולטת של האפוקליפסה הג'לטינית היא שעם החמצת הים, אנחנו נראה יותר ויותר בעלי חיים ג'לטינים", מסביר פרופ' מעוז פיין מהמכון. "סטודנטית שלי, תמר דישון, בדקה את מחזור החיים של המדוזות. הוא מאוד מורכב, ולכן יש בו הרבה מאוד נקודות תורפה ששינוי בתנאי הסביבה יכול להשפיע עליהן. תמר מצאה שגם המדוזות יהיו רגישות לשינוי בתנאי הסביבה".

החוקרים חלוקים בשאלה אילו מינים של מדוזות עלולים לחדור אל חופינו בעתיד. "מצד אחד אין מחסום בין הים התיכון המערבי לים התיכון המזרחי. מה שמפריד ביניהם הוא מיצר מרסלה שבין טוניס לסיציליה שרוחבו כ-300 ק"מ, אבל המחסום האמיתי הוא כיוון הזרמים", מסבירה ד"ר הדס לובינבסקי, ביולוגית ימית במכון לחקר ימית ואגמים. "הפלגית וההידרוזואה למשל, הן בעלי חיים ג'לטינים מאוד מאוד צורבים שחיים במערב הים התיכון. השאלה היא לא אם הן יצליחו להגיע לכאן, אלא האם הן יצליחו לשרוד כאן. האגן המזרחי והאגן המערבי הם מאוד שונים. הפרשי טמפרטורת המים גדולים, רמת המליחות שונה, קצב האידוי שונה, את האגן המערבי מקיפה יבשת אירופה ואותנו מקיפה בעיקר יבשת אפריקה. האגן מערבי קרוב יותר לאוקיאנוס האטלנטי. מצד שני השינויים האקלימיים משפיעים על הים בקצב איטי יותר מאשר על היבשה, וזה יכול להקל על מינים מהגרים להסתגל למקום החדש".

ועם זאת, השפעות ההתחממות הגלובלית נתונות במחלוקת. ד"ר דרור אנג'ל מהחוג לציווילזציות ימיות באוניברסיטת חיפה משער כי ההתחממות עלולה דווקא לסייע להגירת מינים פולשים נוספים מהים האדום. "יכול להיות שההתחממות תביא איתה מינים טרופיים מסוכנים שעלולים להתאים את עצמם לתנאי מזרח הים התיכון. עובדה שגילינו מינים טרופיים שלא היו כאן בעבר. לשמחתנו, מלבד החוטית הנודדת, בינתיים כולן יפות ולא צורבות".

מלבד הנזק שנגרם לאיזון האקולוגי ולבריאות הציבור, האוכלוסייה האנושית נפגעת מהמדוזות גם בכיסה. "המדוזות משפיעות על כל שירותי המערכת. על הדגה, על תחנות הכוח לייצור חשמל ועל מתקני ההתפלה שמספקים לנו היום מי שתייה. הן משפיעות על הוויסות של כל מארג המזון בים ועל שירותי התרבות והתיירות. אם אדם מגיע לים 55 פעמים בשנה בממוצע כשרוב הביקורים שלנו הם בקיץ, זה אומר שהמדוזות משפיעות מאוד על שעות הפנאי של הרבה מאוד אנשים", מסביר ד"ר דור אדליסט מהחוג לציוויליזציות ימיות באוניברסיטת חיפה. "בעבר ערכתי סקר בחוף שקמונה בחיפה. מתוך 5,000 מבלים בחוף, נספרו לא יותר מעשרה רוחצים בים וגם הם עמדו במים בגובה הברכיים. החוף היה מפוצץ באנשים ולמרות שהקיץ חם, הים היה ריק".

אחד הנפגעים הוא רפי ג'יג'י (52) מיפו, דייג מאז שהוא זוכר את עצמו. עד שהצליח להערים על המכה הג'לטינית באמצעות רשתות חד שכבתיות "עוקפות המדוזות", ספגה פרנסתו פגיעה קשה בחודשי הקיץ. "היו שנים שאכלתי אותה. כשהייתי משתמש ברשת 'אמבטן' המורכבת משלוש שכבות, המדוזות היו נתפסות בהן ופשוט לא יכולנו לעבוד", סיפר ג'יג'י בשיחה עם וואלה! NEWS. "הן מאוד כבדות, ולכן הן היו קורעות לנו את הרשת כשהיינו מרימים אותה מהמים. גם כשלבשנו חולצות ארוכות ושמנו כפפות הייתי נצרב בלי סוף על ידי מדוזות. גם הרשתות מתמלאות בריר מדוזה. לפעמים הייתי חוזר הביתה אחרי יום עבודה כשכל הגוף צרוב. אם היה נכנס לי ריר אל תוך העין, זה היה סיוט. התחושה היא כאילו שפכו לך חומצה בתוך העין, זה כאב אדיר. כמו כוויה".

מאז הופעת נחילי המדוזות, מתמודדת גם חברת החשמל עם נזקים כלכליים אדירים שנגרמו למערכות הקירור של תחנות הכוח בחופים, אשר מתבססות על מים שנשאבים מהים. בשנים האחרונות התווספו על החוף גם מתקני ההתפלה, המייצרים היום את מרבית מי השתייה של ישראל. כשמגיע נחיל בן מיליוני פרטים, נשאבות המדוזות אל תחנות הכוח ומתקני ההתפלה ואלו משקיעות מיליוני שקלים במטרה למנוע את סתימת המשאבות.

"הפחד הכי גדול שלנו ממדוזות הוא סתימה של מערכות הקירור שלנו", מסביר נתן סנדלר, מנהל תחנת הכוח "אורות רבין" שליד חדרה. "אם לא נצליח לשאוב מספיק מי ים למערכת, הקירור לא יהיה מספק. בחודשי הקיץ החמים - כשצריכת החשמל גבוהה - יכול להיווצר מצב שבו נאלץ לרדת בתפוקה עד כדי הפסקת יחידות ייצור. מתוך שש יחידות בתחנת הכוח, שתיים נמצאות בסכנה כזאת וזה סיכון שאסור לנו לקחת".

קיץ 2011 נצרב היטב בתודעה של עובדי חברת החשמל. נחיל ענק במיוחד השתרך אז מהגבול הדרומי של ישראל ועד למפרץ חיפה. "לא היה לנו דבר כזה. עד קצה האופק ראינו מטריצה של מדוזות בצבעים שונים כשהן עטות על פתחי הכניסה שלנו", נזכר סנדלר. כמו בכל קיץ בשנים האחרונות, גם בקיץ הזה הוקצו עובדים שתפקידם היחיד בתקופה זו הוא לנקות ולסלק את המדוזות ממערכות התפעול. שלושה-ארבעה עובדים פועלים במשמרות מסביב לשעון, שבעה ימים בשבוע במלחמה סזיפית בייצורים הג'לטינים.

דן חיזקילוב, מנהל שירותי הניקיון בתחנת הכוח "אורות רבין" הוא כבר לוחם ותיק שצבר לא פחות מ-12 שנות ניסיון בתחום. לקראת עונת המדוזות הוא נערך עם חליפות מגן, טרקטורים, מגרפות, מעדרים, ארגזי פלסטיק וקונטיינרים לאיסוף רבבות המדוזות שנשאבות לתחנה. "בכל קיץ אנחנו עובדים סביב השעון כדי שלא יהיו הפסקות חשמל. מדי פעם אנחנו נצרבים, אבל הכי קשה לנו עם הצחנה, שאי אפשר לתאר אותה במילים. גם אחרי שהעונה נגמרת צריך כמה ימים ולא מעט מקלחות עד שכל הריח יורד ממני. האישה והילדים מתלוננים, אבל בסוף מתגברים", מתאר חיזקילוב. "למרות היערכות שכוללת ציוד אחסון רב, יש מקרים בהם הארגזים לא מצליחים לקלוט את הכמות האדירה שמגיעה אלינו. המדוזות נופלות על הרצפה וצריך להרים אותן עם מגרפות או מעדרים. לפעמים הריר משפריץ עלי, אבל אני כבר די מחוסן. אנחנו לא מתרגשים, הולכים לשטוף את העור ורצים חזרה כדי להספיק גם לשטוף את הרצפה, אחרת נחליק מהריר".

בצל הפלישה של קיץ 2011, הגדילה חברת החשמל לעשות ופרסמה מכרז לדייג מדוזות בבריכות הקירור בתחנת הכוח בחדרה. הדייג בר המזל ניצל אז מניסיונות כושלים לשלות דגים מתוך הים הצורב, שסבל מהתפוצצות אוכלוסין חריגה. וכך, במקום לתור בים הפתוח, שט הדייג בים הג'לטיני שבבריכות הקירור המבוטנות, בניסיון להשיב את צבע המים מלבן לכחול.

"ניסינו בעבר לפנות באופן אקטיבי מדוזות על ידי גרירתן באמצעות רשת, אבל מצאנו שהגרירה הזאת גורמת להן סטרס. כתוצאה, הן משחררות את כל הביציות שלהן וכך מתרבות מהר יותר", מוסיף סנדלר, מנהל תחנת הכוח. במשך כמעט שני עשורים ניסתה חברת החשמל למצוא פתרונות למיגור המדוזות מתחנות הכוח הפחמיות שלה לאורך חופי ישראל. בתחילת המילניום הוחלט בעקבות מחקר לנסות להרחיק את המדוזות מנקודות היניקה באמצעות מסך בועות. בפתח בריכת הקירור הונח צינור שלכל אורכו נקדחו חורים. הזרמת אוויר בלחץ גבוה בצינור יצרה "מסך בועות" בפתח הבריכה, שאמור היה להציף את המדוזות על פני המים וכך להרחיק אותן מפתח הבריכה. הניסיון לא צלח - המשאבות פשוט ינקו אותן בחזרה.