על שולחנו של נשיא ארצות הברית הארי טרומן התנוסס באופן קבוע שלט שהעניק לו חברו, מרשל ממדינת מיזורי בשם פרד קאנפיל. אותו קאנפיל ראה את השלט אצל מנהל בית הכלא "אל רינו" שבאוקלהומה, במהלך ביקורו שם. קאנפיל שאל את מנהל הכלא אם יוכל לקחת את השלט ולתת אותו לחברו הנשיא טרומן, שהיה אז בתחילת כהונתו. ב-2 באוקטובר 1945 נשלח השלט בדואר, ומרגע שהגיע לבית הלבן הוא הוצב על השולחן הסגלגל. על השלט היה כתוב: The buck stops here. בתרגום חופשי: האחריות נעצרת כאן. משפט שראוי לכל אחד לאמץ - נשיא, מנהל או הורה לילדים.
אני יושב מול המורה של הבת שלי, ומרגיש טוב טוב את המשפט הזה שהתנוסס לנגד עיניו של טרומן. רגע, יום הורים הוא לא היום הזה שגרם לנו לחולשה כללית בגוף ולחץ דם בשמיים כשהיינו ילדים? איך פתאום אנחנו אלה שנמצאים בצדו השני של המתרס, בתפקיד ההורים? כשאתה עובד עם אנשים ששומעים ממך בשקיקה מור"קים על מלחמת המפרץ והיו בני שנתיים כשרבין נרצח, אתה לא צריך לחפש בכוח סיבות להרגיש מבוגר. אבל עכשיו המורה שלה מדבר אליי, ומספר לי איך הבת שלי בבית הספר, ואני ההורה שמקבל את דו"ח מבקר הילדה לידיו.
כילד, יום הורים היה אחד הקשים בשנה, היום בו המורים חושפים באמת מה עומד מאחורי ה"איך היה בבית הספר? היה בסדר". זה היה יום הדין, היום בו אתה מגלה בלוטות זיעה בגוף במקומות שלא חשבת עליהם. ההורים די ידעו מה קורה, וגם אנחנו כהורים מודעים לכל החוזקות והחולשות. אין הפתעות.
הגדולה, איך לומר במילים עדינות, נכנסה בחודשים האחרונים לאס"ק, אווירת סוף קורס. סיומו הקרב של בית הספר היסודי, יחד עם ההמתנה לחטיבת הביניים, וטיפוח חלום קריירת המשחק שלה, יצרו תמהיל מסוכן שגורם לה לחשוב שהחיים שלה עלו על מסלול ברור, וכל השאר לא ממש חשוב. והמורה יושב מולי והולם ללא רחם: היא מפטפטת בשיעור, היא לא מרוכזת, היא לא מתאמצת, המחצית הראשונה של השנה הייתה מצוינת אבל בשנייה רואים נפילה. הוא הולם ופוגע בה, אבל גם בי. יש לי אחריות מיניסטריאלית.
יישור קו קטן: בית ספר הוא לא מדד ברור להצלחה בחיים. רשימת התלמידים הבינוניים שתרמו רבות לאנושות כבוגרים, ולחילופין תלמידים מצטיינים שלא מצאו את דרכם בחיים, היא אינסופית. ובכלל, איך מגדירים הצלחה בחיים? אבל בית הספר כן יכול ללמד קצת על האופי והיכולת שלנו להתמודד עם אתגרים.
האחריות נעצרת כאן, והורים חווים את התחושה הזאת יום-יום ושעה-שעה, אבל יש ימים שהיא כבדה יותר. בחוץ, במסדרון, בתור למורה של הקטנצ'יק, החיים שוב מתגלים כקלישאה. מה שהכי חשוב בחיים זאת הגישה, ניסיתי להטמיע בה קצת תבונה, את צריכה לשאוף להצטיין בכל דבר שאת עושה, לפחות לנסות. היא נעה באי נוחות. גם אני פעם זזתי ככה.
אבל לא הכול מעניין אותי, היא נכנסה למגננה, ואני גם לא טובה בחשבון ומדעים, אני בכלל רוצה להיות שחקנית. הציונים חשובים אבל לא הכי חשובים, עניתי, מה שחשוב הוא שלא תוותרי לעצמך ותתאמצי להיות טובה גם במה שנדמה לך שאת לא. זאת נשמעת כמו חכמת זן בשקל, אבל מספיקות שתי דקות בשוק העבודה כדי להבין זאת. אל תוותרי לעצמך בקלות כזאת, בחטיבה יהיה לך קשה יותר. בחטיבה אני אהיה רצינית, אתה תראה, היא ענתה. למה לחכות לחטיבה, למה לא להיות רצינית מעכשיו? אל תספרי לעצמך שבעתיד יהיה אחרת כי לא יהיה אחרת, תתאמצי כאן ועכשיו. בחיי, אני צריך לפתוח מנזר בטיבט, יוצאים לי פנינים שאפילו מאסטר מיאגי לא חשב עליהן.
נכנסתי לשוונג. אולי לא תהיי מדענית, אבל כל העניין עם בית הספר הוא לצאת עם צרור מפתחות גדול ככל האפשר לחיים. לא מדובר רק בתעודת הבגרות, אלא גם בכישורים החברתיים ובפיתוח מבנה האישיות, לכן הגישה חשובה. אם תוותרי לעצמך כבר בגיל כזה, אם לא תאמיני בעצמך מגיל כזה, ההמשך יהיה לך רק יותר קשה ויותר מסובך.
ולמה אני צריכה לדעת אחוזים ושברים אם בא לי להיות שחקנית, היא שאלה. זה טוב שיש לך מטרה, ולדעת חשבון שימושי זה חשוב בחיים בלי קשר למה שאתה עוסק בו, בן אדם צריך לשאוף להרחיב את השכלתו ללא קשר לעיסוקו, הגבתי. חוץ מזה, נניח שתהיי שחקנית, מה תעשי אם תקבלי תפקיד שאת פחות אוהבת או דמות שאת לא מתחברת אליה? תגידי לבמאי לא בא לי? לא תתאמצי? הרי יחליפו אותך בתוך שנייה (נראה לי שאפתח את המנזר שלי מול מנזר שאולין שבסין, קצת תחרות לא תזיק לביזנס. כמו שאמרו גששינו - זו דרך חיים, זו השקפת עולם, זו אמונה בצדקת הכסף).
פעם היה כדורסלן גדול בשם ד"ר ג'יי, ניסיתי ליצוק בה השראה באמצעות מישהו שהיא שומעת עליו ממש עכשיו לראשונה, הוא אמר שלהיות מקצוען זה לעשות הכי טוב את מה שאתה אוהב גם בימים שאין לך חשק לעשות אותם. אם תשני את הגישה לחיים, את תרוויחי המון. היא שתקה, ואני קיוויתי. בדרך כלל ילדים לא אוהבים להקשיב להוריהם, ומעדיפים לטעות בעצמם.
נכנסנו למורה של הקטנצ'יק. הוא בכיתה א', הגיל הזה שבו בית הספר עדיין מקסים אותם. המורה הרעיפה מחמאות על הפרא הקטן. הוא תלמיד טוב, משתתף בשיעורים, טוב בחשבון ובעברית, שמח ועוזר לחברים. מה הוא צריך לשפר, שאלתי מתוך כוונה סמויה לפנצ'ר לו קצת את האגו שניפח אותו לנגד עיניי. הוא פטפטן, השיבה. הישרתי אליו מבט חמור סבר, והוא התכווץ ממבוכה. כשאתה מדבר בכיתה אתה מפריע למורה, לחברים ולעצמך, הטחתי בו עוד קלישאה הורית.
אם יש משהו שהורים לא אוהבים זה לשמוע את עצמם מדקלמים את הוריהם, אבל אנחנו כבר מזמן מבינים שבג'ונגל הזה, שכולו מערכות גדולות שמעצבות את החיים של האדם הקטן, צריך אמנם למצוא את הדרך שלך אך גם לשחק במסגרת כללי המשחק החברתיים. אנחנו שומרי החומות, אלו שצריכים לדחוף קדימה, בנחישות וברגישות, את דור העתיד. התפקידים התחלפו, עכשיו אלה אנחנו שעל שולחנם מתנוסס השלט The buck stops here. האחריות נעצרת כאן.
לכל הטורים של חיים של אבא
לפייסבוק חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי