אין להם את ים המלח. אין להם את חוף הבונים. אין להם גם את גבעת שמואל. אבל כשפותחים את החלון בחדר הפנסיון בכפר סנט מרטין, ובמקום דודי שמש, אובך ומנועי מזגנים מקבלים חבטה מעלפת מהרי האלפים, מפנימים די מהר שלאוסטרים יש דברים אחרים. מתוך תשעה קבין של יופי שירדו לעולם הם קיבלו עשרה. הטבע באוסטריה כה מרהיב שהוא פשע נגד שאר האנושות שלא חיה פה.
ברכס הרי האלפים פזורים מאות כפרים ציוריים כמו סנט מרטין המילה "ציורי" על הטיותיה לא תופיע יותר בהמשך כי הכול ציורי באוסטריה, אפילו השקעים של החשמל, בסדר? אבל הכפר הספציפי הזה קצת שונה. לילותיו טווין פיקס, ימיו צלילי המוזיקה, ורוח "ציונית" מרחפת בין בתי הכפר. סנט מרטין הוא כנראה אחד משלושת המקומות היחידים בעולם, אחרי מיקרונזיה ואילת, שבהם ממש שמחים לארח את התייר הישראלי. מה שמחים, מייחלים לבואו.
"אנחנו אוהבים את ישראל, ורוצים שהישראלים יבואו אלינו להתארח וליהנות מאוסטריה שהם לא מכירים", אומר לי ריינהרט. הוא אשם בהכול, אבל נגיע אליו בהמשך. בדקות הראשונות המחשבה היא שבני הכפר משקיעים את אותה אנרגיה גם בהבאת תיירים ממערב אירופה ומארצות הברית, אבל אחרי חמישה ימים היה ברור שזה כפר אחר, שונה, כזה שהיה נחמד אם הייתה לו זכות וטו במועצת הביטחון, כפר מוזר מאוד, כי הוא מתמקד בעיקר בנו, האיסראליס.
דקה אחת באוויר הנקי והצונן, מול האלפים המושלגים תחת השמיים הכחולים, כשמסביב דממה והעיניים שטופות בירוק של יערות, מספיקה כדי שנרצה לאמץ את הכפר הזה בחזרה. סנט מרטין הוא המקום הכי לא ישראלי בעולם, וזה משהו שכל ישראלי יודע להעריך.
בכניסה לכפר מקבל אותנו שלט מרצד ובו כתוב "ברוכים הבאים ישראל - אל הכפר האוסטרי-ישראלי", על קיר פנסיון ברברה בו אנו משתכנים תלוי דגל ישראל, ובארוחת הערב בה נפגשנו עם מארחינו היה על השולחן דגלון של ישראל. היינו המשלחת הישראלית הראשונה אי פעם שהכפר אירח - שש עיתונאיות ועיתונאי אחד - וההתרגשות ניכרה בקרב המקומיים. התחושה הייתה של חבורת גנרלים ישראליים שהגיעה למרכז אפריקה כדי לאמן את צבאו של השליט המקומי, אבל האמת היא שאנחנו בלב האלפים, בכפר קטן בן 1,600 תושבים בסך הכול, שקיים כבר כמה מאות שנים ורוצה להתפתח תיירותית על ידי הפיכה לבסיס אסטרטגי הנה ביטוי שאנחנו מבינים שממנו יצאו ישראלים לטיולים בחבל זלצבורג.
תעודת הזהות של St. Martin am Tennengebirge, זהו שמו המלא, היא קצרה: גיל כמה מאות שנים; גובה - 950 מטר, מיקום - מעולה. חצי שעה לכל כיוון ויש כמות אטרקציות למשפחה שמספיקות לחודש. מהעיר זלצבורג, דרך אתרי סקי ופעילויות ספורטיביות ועד בילוי בכמה מהמסעדות הטובות באוסטריה. נוחתים במינכן, נוסעים שעה וחצי-שעתיים בדרך יפהפייה, ומגיעים.
"אתם המשלחת הראשונה שמגיעה אלינו מישראל, וזה כבוד עצום עבורנו", אומר לנו ראש הכפר יוהאנס, אחרי שקיבל אותנו בלבוש מסורתי וניגן לנו עם קוורטט כלי הנשיפה של סנט מרטין, "אני מקווה שנראה פה עוד ועוד ישראלים". אין ספק, מנהיג שיודע לקחת סיכונים. צעיר, חייכן, גבה קומה, הכריזמה שלו עממית לחלוטין. "פרוסט!", הם מניפים כוסות יין, "לחיים!", אנחנו עונים.
למה דווקא ישראלים, אני שואל את הורסט, בעל חנות לציוד ספורט בכפר המלווה אותנו צמוד, ובהתנדבות. "הכול התחיל בישראל. אלוהים, התנ"ך, ישו הכול התחיל בכם", הוא עונה בהתלהבות. הליווי שלו הוא חלק מהתרומה לקהילה. לאט לאט מסתבר שהוא קתולי אדוק, כמו יתר המארחים, אך בניגוד אליהם איתו כל שיחה מסתיימת גם באקורד דתי. אחיו סבל מבעיות שתייה, ואחרי מותו התחזקה אמונתו. כשהוא מספר על ביקורו בישראל, עיניו נוצצות. "קראתי לבני הבכור נוח כי הוא מסמל את כל בני האדם, ולבני השני דייוויד על שם מלך ישראל", הוא מוסיף. מבחינתי הוא יכול להיות אפיפיור כבר מחר.
בבוקר הגיע שלב ההלקאה העצמית שאנחנו כה מצטיינים בו. שלב הכמה-זול-פה. "אזור זלצבורג יקר מאוד", אומר לנו אנדי, הבחור הצעיר שמנהל עם אשתו את פנסיון ברברה בו אנו לנים. אני מגחך. באנו מישראל, אין אזור בעולם שהוא יקר מאוד עבורנו. צאו רגע מפתח תקווה ותגלו שכל השאר הוא מומבאי בהשוואה למה שאתם משלמים.
כמה עולה פה חדר ללילה? אני שואל את אנדי. 29 יורו לאדם, הוא עונה, ילדים עד גיל 3 בחינם ועד גיל 18 הם משלמים מחיר מופחת. 125 שקלים למבוגר, כולל ארוחת בוקר, בתוך נוף שחורך את הרשתית מרוב יופי. 125 שקלים. זהו. משפחה בת ארבע נפשות תשלם משהו כמו 450 שקל. ההשוואה המידית לצימר בגליל עם נוף לחניה של הבעלים ב-1,700 שקל ללילה היא בלתי נמנעת. מדד הבירה? חצי מחיר מבארץ.
לא מדובר פה בחופשה נוסח אה-גה-דו בבריכה, או הכול כלול בקלאב בטורקיה. הם מחפשים פה ישראלים שמחפשים חופשה אחרת. נויה הולידייז משווקת עסקת החבילה משתלמת: 700 יורו לאדם כוללת טיסה + יחידת נופש משפחתית + מכונית לשבוע. משפחה בת ארבע נפשות תקבל תמורת 2,800 יורו אזור שכולל טבע מרהיב, שקט ממכר, היסטוריה, מטבח שמשלב אוכל מקומי מסורתי עם טאץ' עדכני מהעולם, ספורט חורף וקיץ, מסלולי טיולים, פארק מים, ספא ועוד אטרקציות.
בכפר עצמו יש שפע של בתי הארחה, כולם מעוצבים ומטופחים. מסביב לסנט מרטין בלבד יש בערך חמישה הרי חרמון, והעמק הירוק מיד מוריד את הדופק הישראלי למהירות אפס. לא מזיעים פה גם אם מתאמצים, ריצת בוקר בתוך הגלויה הזאת היא משהו שתזכרו למרות המחסור בחומצות חלב, וכל שנותר לעשות הוא לאכול, לשתות לפחות חצי מהאוסטרים, וליהנות. "מחכים לכם בווינטרסטלגוט", האיץ בנו הורסט, וניתק אותנו מהמטרקיס החדש - בהייה בהרים המושלגים.
חוות ווינטרסטלגוט בכפר השכן אנאברג היא מקום שכל אדם היה שמח להיתקע בו 20-10 שנה. הבעלים של חברת רד בול, דיטריך מטשיץ, התאהב בחווה הישנה, קנה, שיפץ, והפך אותה למלון בוטיק שמגדל את רוב צרכיו הקולינריים, ואת מה שלא - הוא קונה מהכפרים השכנים.
הכול נראה סטייט אוף דה ארט. אחרי ארוחת בוקר מעולה, מריה, מנהלת המקום, לבושה כהיידי בת ההרים, מראה לנו את האורוות, מרתף היינות והמקום בו הם מזקקים שנפס. סנט מרטין והכפרים בסביבה מקיימים רשת ענפה של מסחר בין יצרנים קטנים, כך שכל התוצרת נקנית מהשכנים, ומאפשרת לתושבי האזור להתפרנס. התוצאה היא מטבח מקומי טרי, מגוון, קליל יותר מזה של בוואריה.
אבל האוכל הוא רק חלק מהסיפור של חבל זלצבורג. הסיפור האמתי הוא שבניגוד לערים, הזמן בהרים קפא מלכת. הם פשוט אותנטיים. אם בהתחלה חשבנו שהם מתלבשים כך כדי להרשים את האיסראלי דליגיישן, הרי שכניסה לחנויות בצדי הדרכים או למלונות ואתרים בכפרים שכנים מגלה שהם מתלבשים כך ביומיום. כן, הרוב בג'ינס, חליפות ספורט או ז'קטים מחויטים, אבל שכיח לראות נשים בשמלות מסורתיות, וגברים במכנסי עור קצרים ומקטורן אוסטרי מאופנת חורף 1710. זמן ומסורת הם שני עמודי התווך של האזורים הכפריים באלפים.
זה על רגל אחת הסיפור החברתי של האזור כולו: סולידריות. היא באה לידי ביטוי בגאווה מקומית מושרשת. סנט מרטין מאז ולתמיד. הם פשוט לא עוזבים. ראינו בית שעובר בירושה במשפחה זה 250 שנה, ומלונות שעוברים מאב לבנו במשך דורות. הרצון לקום וללכת ולחפש את עתידם במקום אחר אינו מפעפע בהם. הם לא נודדים. הם שמרנים מאוד, האוסטרים, והראשונים להעיד על כך.
בערים ובעיירות ההוויה שונה, אבל בכפרים האלה אפשר לקבל בקלות מושג איך חיו המקומיים ב-1916 וב-1816, כשרואים פולקסווגן עוקפת עגלה עם סוסה. המארחים ידעו היטב להרחיק לאחור בשנים ולספר על עומק שורשי משפחותיהם. הם גדלים לתוך מקום מסוים, חברה מסוימת ועבודה מסוימת, ורואים בכל זה את מכלול חייהם, לטוב ולרע. ההפך המוחלט של ישראל.
לאן עכשיו, שאלתי. הורסט חייך. "לפליינג פוקס", ענה. מה זה בדיוק? קאט. חצי שעה קדימה. אני אוחז בקצות הציפורניים בקיר הסלעים, מתחתי בעומק 40 מטר שוצפים מי שלגים, אני קופץ מעל הנקיק, ומרחף - מרחף. מעל המים. בגובה 40 מטר לעבר חתיכת ברזל קטנה שעליי לתפוס כדי להמשיך בחיי. כמה אדרנלין. ואז שוב, הליכה צמודה לקיר סלעים, קפיצה, ריחוף, קיר סלעים, קפיצה, ריחוף. וזה כל מה שאני זוכר דוקטור, כי אחרי זה התחילו חמישה ימים של אתרים ואטרקציות בלתי נגמרות.
האוסטרים היו להוטים להראות לנו מה יש לאזור להציע, והמוניטין הקרביים שלנו הישראלים לא אפשרו לנו להראות סימני שבירה או עייפות. אז טיפסנו אל מערת הקרח הגדולה בעולם, 42 קילומטרים אורכה כשאנחנו רק הצצנו בקילומטר הראשון, וראינו איך במשך אלפי השנים הקרח פיסל צורות שמציתות את הדמיון. 700 מדרגות למעלה, 700 למטה, קררר, תלבשו בגדים חמים ותדאגו לשריין מקום בספא לערב; ביקור בטירת הוהנוורפן הקסומה בת אלף השנים בה חזינו במופע של עופות דורסים, וגם במתקני העינויים שבהם עונו הפרוטסטנטים במאות הקודמות באופן שגורם למשחקי הכס להיראות כמו סדרה לגיל הרך; דגנו דגי נחלים ומסרנו אותם לגברת שנראתה כמו הגרסה הנשית של רונלד רייגן, והיא הלמה בהם, ניקתה, טיגנה, ונתנה להם לשחות בים היין שבבטננו; עברנו ליד פארק המים והספא באזור אבל למי יש זמן לזה עכשיו, צריך להספיק להגיע לכפר השכן אבטנאו, שם יש מסלולי סקי בחורף ומיליון וחצי אטרקציות ספורטיביות בקיץ טיולי אופניים, ראפטינג, מזחלות, אומגה, פארק חבלים ומשם להרגיש כמו אינדיאנה ג'ונס בביקור בבטן האדמה במכרות המלח המפורסמות. הלו, תנו לנשום איזה שניצל רגע.
כשהוצאנו בדידים והתחלנו לחשב כמה כל הטוב הזה יעלה למשפחה ישראלית ממוצעת, והאם היא תצטרך לקחת הלוואה בשוק האפור, ביצעו האוסטרים את מט הניצחון: זלצבורגלנד-קארד. ממילא הכניסה לאתרים, גם כשמדובר במשפחות, אינה יקרה, אבל הכרטיס הזה הוא קלף מנצח. 62 יורו למבוגר, 31 לילד (מילד שלישי ומעלה בין הגילים 6 ל-15 הכרטיס חינם), ויש לכם כרטיס שנותן כניסה חינם למשך שישה או 12 ימים, ל-190 אתרים, אטרקציות ומקומות בחבל זלצבורג. מסתבר שאי אפשר לתפוס אותם לא מוכנים.
אוסטריה היא יופי, סדר, ניקיון, מראה מטופח, מוצרט, אבל לישראלים, היא גם "ועוזריהם". את העבר לא ניתן להסתיר או ליפות, והוא תמיד יכתים את המפה שהם יתאמצו לכבס שוב ושוב. בירידה ממערת הקרח אני משוחח עם ריינהארט, האיש שהחזון שלו הניע כפר שלם.
ריינהארט הוא אוסטרי גבה קומה שנראה כאילו סיים הרגע לצלם סצנת מרדף בסרט פעולה משנות ה-70 והוא נרגע על סיגריה לקראת הסצנה הבאה. מצחיק, פתוח, איש שיחה. "השנים שאני מסתובב בעולם הפכו אותי לאוסטרי לא טיפוסי", הוא מודה. הוא יועץ כלכלי בינלאומי, שבמקרה או לא, התאהב תוך כדי מסעותיו בישראל. התאהב חזק.
"השנים האפלות לא נשכחו. הרוע והטיפשות ששלטו פה גרמו לזלצבורג לאבד את האינטליגנציה היהודית שהייתה חזקה ותרמה לה המון", הוא אומר. הורסט, שהולך לצדו, מוסיף בגאווה ש"היום מרקו פיינגולד הוא סמל של זלצבורג".
פיינגולד הוא אגדה באוסטריה. בגיל 102 היהודי ניצול השואה הוא ראש הקהילה היהודית בעיר, מרצה מבוקש בנושאי השואה והיהדות ונאבק בהכחשתה. האוסטרים, בניגוד לגרמנים, אינם פתוחים לנושא ומתגרדים בחוסר נוחות בכל פעם שהוא צף. אחרי ששרד את המחנות, הביאה אותו יד המקרה לזלצבורג אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא היה ממקימי תנועת "הבריחה" שעסקה בהבאתם של כ-250 אלף יהודים, ניצולי שואה, ממחנות העקורים שבמרכז אירופה לארץ ישראל.
אני מכיר את סיפורו, הפתעתי את מארחיי, הוא הבריח 5,000 יהודים לישראל דרך מעבר קרימל שבהרי האלפים, בקור עז ובתנאים קשים, ביניהם גם את משפחתה של אשתי. "וואו!", ענו שניהם יחד, "פגשתי אותו לפני כמה חודשים, והמוח שלו חד, הוא איש חשוב מאוד", מוסיף הורסט, "איך המשפחה שלך הגיעה לישראל?". לא בטוח שאוסטרים טיפוסיים היו שואלים שאלה כזאת, ובטח ששים לשמוע את התשובה אליה.
מעט רגעים ומעט מקומות בחיים מאפשרים לך להרגיש אריסטוקרט לרגע, אבל במלון גמחל רומנטיק המטופח שבפרברי זלצבורג אפשר להרגיש בקלות כמו דוכס. המלון החל כמעין מסבאה לסוחרים שעברו בדרכים, ואחרי 682 שנה הוא עדיין בידי אותה משפחה. הבעלים פריץ, בשנות ה-40 לחייו, מארח אותנו בחדר האירוח הפרטי. מלצר חג סביבנו חרישית, האוכל המצוין מוגש, היין נמזג והאווירה דקדנטית.
כל כך קל להיטמע בשקט האוסטרי, כל כך מהר מתרגלים לרחובות המטופחים בזלצבורג ובכפרים שסביבה, כל כך מהר מתמכרים לקצב החיים הנינוח והרגוע. "אנחנו האוסטרים תמיד מנסים לשלב את הישן עם החדש", אומר לנו פריץ, וזה אולי סוד הקסם. הבית של מוצרט, השוקולדים, הטירה המרשימה בלב זלצבורג, רחוב היהודים עתיר חנויות היוקרה והרחובות הקטנים והיפים, מסתירים מאחוריהם מציאות מורכבת יותר. זרם הפליטים המוסלמים, לדוגמה, מטריד אותם. המיתון העמוק והמתמשך בו שקוע האיחוד האירופי מפחיד אותם. אך למרות הבעיות הסמויות מן העין ולמרות שאין להם את ים המלח, אין להם את חוף הבונים, ואין להם גם את גבעת שמואל, יש להם מספיק טבע מרהיב, שפע אטרקציות ואוויר קריר, כדי שעבורנו אוסטריה, בסיבוב אירוני של ההיסטוריה, תהיה מקום מפלט מושלם מפני חיי היומיום בישראל.
הכתב היה אורח באוסטריה מצד חברת נויה הולידייז, לשכת התיירות של סנט מרטין, טורקיש איירליינס ואוויס השכרת רכב
