פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מחשבת מסלול מחדש: המציאות כופה עלינו את יום האישה

      נשים שהוטרדו אוזרות אומץ ונחשפות, התקשורת עוסקת בפערי השכר ואמירות כמו "שווה הטרדה" כבר לא עוברות מתחת לרדאר. ואולם, השאיפה לשוויון עדיין מוציאה מאיזון את המערכת המיושנת. הצורך ביום האישה יימשך עד שהאור לא רק יציץ מקצה המנהרה - אלא יאיר את כולה

      יום האישה חדשות 2 (יח"צ)
      גם אנחנו יודעות למלא פאנלים. 40% נשים במערכת חדשות 2

      "מה, אז את כאילו פמיניסטית?", אני נשאלת לא אחת על ידי אנשים שמכירים אותי מעט מדי, בדרך כלל עם הרמת גבה מזלזלת וסקרנית כאחת, מלווה בחיוך מתגרה שמבקש לגרור אותי לזירת התכתשויות על חצאי אמיתות ושקרים שלמים. "לא כאילו, פמיניסטית", אני מפטירה לרוב, לפעמים בחיוך, לפעמים ברצינות תהומית, והתשובה נשמעת כל כך פשוטה וחד משמעית, כאילו אין מאחוריה תהליך מייגע שבסופו לא נותרה לי ברירה - אלא להיות פמיניסטית.

      ביום האישה 2013 עמדתי מהצד וגיחכתי. איזה שטויות, חשבתי לעצמי, להיאבק למען זכויות האישה על ידי הנצחת מאבק לא רלוונטי. הזכות לבחור בידיים שלנו. החיים שלנו בידיים שלנו. לא צריך עוד כלום. יום האישה הצטייר בעיניי כמו מופע האכלו-לי-שתו-לי המרהיב בתבל, והמטרה שלו נראתה לי כמו כתם רורשך שנתון לפרשנות הבכיינים התורנים. מרב מיכאלי הייתה עוד פרובוקציה, מצעד השרמוטות היה ניסיון לשחזר את פורים, גברים היו גברים, נשים היו נשים, ופמיניסטיות היו הממורמרות האלה שהרסו לכולנו את הרומנטיקה.

      מצעד השרמוטות צעד בלב תל אביב (דרור עינב)
      לקח זמן להבין שיש עדיין על מה להילחם. אחת המוחות ב"צעדת השרמוטות" (צילום: דרור עינב)

      בחלוף הזמן התחלתי לשאול שאלות. נתוני הלמ"ס על פערי השכר בין גברים לנשים התחילו להשתרג בנתונים על אונס והטרדות מיניות. הבלתי נראה הפך לנראה: איפה הנשים? הן באמת לא יודעות לדבר בפאנלים במהדורות? הן לא יודעות לתכנת? הן לא יודעות לנהל? המובן מאליו הפך לזר: למה עקבים? למה חשיפת הגוף היא הפקרות? למה נשים לא יכולות לדבר על סטוצים?

      תמונתם של הומואים, לסביות, ביסקסואלים, טרנסים וג'נדרקווירים החלה להתבהר, וכך גם של גברים סטרייטים. הם הסתברו לאט לאט להיות בני אדם, עם רגשות, תחביבים שלא נוגעים רק למכוניות, כדורגל ונשים, ואפילו כמה דמעות אצורות (אבל אל תגלו לאף אחד, הרי הפטריארכיה אוסרת על גברים אמיתיים לבכות). וכל הערפל הפך פתאום לתמונה ברורה, חזקה מאי פעם - ומרגיזה.

      הרומנטיקה נבראה מחדש

      אומרים שפמיניסטיות הן נשים ממורמרות; שהן הרסו את הרומנטיקה, שאי אפשר יותר להחמיא לבחורה, שהן דיקטטורת הפוליטיקלי קורקט. אני מבינה מאיפה זה מגיע, כי כשלוקחים את הסטנדרטים הכל כך בסיסיים של החברה לרומנטיקה ומרסקים אותם – זה מפחיד ומאיים. ובכלל, הקישור בין דברים כל כך טבעיים כמו פרסומות סקסיסטיות או קריאות לעבר נשים ברחוב, לבין תרבות שלמה שמהווה כר פורה להטרדות מיניות ולאונס, הוא מערער מאוד ומכניס גברים למגננה במהירות שיא. לא נורא.

      הפמיניזם לא הרס את הרומנטיקה עבורי, אלא ברא אותה מחדש. בני אדם קיבלו צורה אחרת, בלי זקן וזיפים או עקבים וחצאיות, אלא כמו שהם, אדם וחווה, טבעיים וחסרי מטען. כשניגשים לגברים ולנשים ומתעלמים מהסטריאוטיפים המגדריים, קורים דברים מדהימים. הם מקבלים לגיטימציה להיות מי שהם, פוחדים פחות, משתפים יותר, מתעלמים מהלחצים הרגילים ונפתחים כמו פרח. הפמיניזם קירב אותי לבני אדם, גרם לי להאמין בהם ולאהוב אותם יותר. פחות שיפוטיות, פחות התנשאות, רק סקרנות טהורה ורצון להכיר ולגעת ולהקשיב.

      לצד האופוריה, המאבק צבר תאוצה. הסלחנות לסקסיזם ולשנאת נשים נעלמה והלכה, ובמקומה הופיע עור קשה ונשלפו ציפורניים. זה לא מתקבל בברכה. בכלל לא. התגובות, מטוקבקים של זרים ועד לחברים קרובים, רק מראות עד כמה הדרישה לשינוי יחסי הכוחות בחברה מוציאה אנשים מאיזון והם נטרפים כמו נמלים שבעטו להן בקן. הם מכחישים את קיומם של יחסי הכוחות, ואז טוענים שההסבר להם נעוץ בפערי אינטליגנציה וביכולות אינדיווידואליות ולבסוף, כשאין מוצא, יורדים לפסים אישיים.

      חלפו שלוש שנים, יום האישה שוב הגיע והלב גואה יחד עם התעוררות חברתית שלא ניתן להתעלם ממנה עוד. נשים שנאנסו והוטרדו נחשפות בשמן ובפניהן, ארגונים דורשים שקיפות בפערי השכר בין גברים לנשים, אמירות כמו "שווה הטרדה" לא חולפות עוד מתחת לרדאר והלהט"בים מרימים ראש. זה תהליך איטי ולא קל, אבל יום אחד, כשהעולם הזה יהיה מקום טוב יותר, רומנטי באמת ובטוח יותר, אני אדע שלא סתמתי עיניים ואוזניים כשביקשו ממני לעשות את זה. אני אדע שיום האישה לא הנציח מאבקי כוחות, אלא הציף את הסוגיות הבעייתיות הקיימות לתודעה ונתן כוח לנשים וגברים רבים להיות מי שהם. בלי מסיכות, בלי בושה. אני אדע שכששאלו אותי אם אני "כאילו פמיניסטית", עניתי ש"לא כאילו, פמיניסטית", וידעתי שאין ברירה אלא להרים גבה בחזרה, לקחת הרבה אוויר, אנרגיות טובות ואנשים מופלאים – וליצור מציאות טובה יותר.