זהו, אפשר לסגור את התחרות, אין צורך בהצגת מועמדות לתואר, כבר ברור שאני אב השנה התשע"ו. עבור ילדה אחת בעולם, במקרה היא בתי, אני יותר חכם מאיינשטיין, יותר מסור ממרי פופינס, יותר זוהר מבראד פיט ויותר נערץ מג'סטין ביבר. טוב, כמו שהוא נראה ושר כיום זה לא קשה. הילדה יודעת להעריך את העזרה שלי בשיעורי הבית, את הכריכים המושקעים לבית הספר, את הביטחון שלי בחיים העצמאיים שהיא מפתחת, ובטח את העובדה שאני מאשר לה מפעם לפעם הלוואות חריגות. אבל זה לא קשור לכל אלה.
כל מה שהפך אותי לאב השנה בעולם כן, זה תואר עולמי, למה כתוב איפשהו שלא? הוא שעניתי "כן, אין בעיה", ואפילו לא עניתי זאת לילדה. כשהבוס ביקש ממני לקחת עליי את אתר הפסטיגל ולערוך אותו בנוסף לשאר מטלותיי בוואלה!, האינסטינקט הראשוני היה "אוי", אבל אחרי שנייה הוא התחלף ל"אוי, זה מעולה".
לא צריך מוח שטני או קונספירטיבי מדי כדי להבין למה קפצתי על המציאה. בידיי המפתח שפותח את דלת האושר של הילדים. לא מעט הורים רואים בפסטיגל מטרד שעולה להם ביזע, כסף ותיאום הסעות עם הורים אחרים, אבל מבחינתי מדובר כרגע במופע תרבותי מושקע ומרהיב שאני הקטן והצנוע חלק כלשהו ממנו. עברתי צד, אני הדארת' ויידר של ההורים, האימפריה מכה שנית והיא מכה בזכותי, זה לא שהפורס מיי בי ווית' יו, אלא הפורס הוא אני, קיבלתי כוח בלתי מוגבל ואיתו עוצמה בלתי מבוקרת, אני מר פסטיגל בכבודו ובעצמו.
הון-שלטון-פסטיכון
"יש, וואו", הילדה קראה אחרי שסיפרתי לה על הג'וב הצדדי והיוקרתי שאני מחזיק. אפשר היה לחוש שהיא מביטה בי קצת אחרת, היה שם ניצוץ של ערך מוסף. "תסדר לי להיכנס מאחורי הקלעים, אני רוצה להיות בהשקה, מתי נלך למופע?", היא ירתה את דרישות הכופר שלה שיובילו לשחרורי, ודווקא הייתי מבסוט מזה, כי בעולם שלנו צריך לכוון כמה שיותר גבוה ורחוק ונחמד לראות אותה מפתחת כישורי משא ומתן, כשכל מה שהיא צריכה לעשות כדי להשיג את המטרה הוא לתת לי תחושה שהיא גאה בי, גם אם אין שום סיבה לכך.
והיתה לי גם תכנית נוספת, זדונית, שפלה, מגעילה ומענגת. "תבחרי שתי חברות שיבואו איתך לצילומי תכנית האולפן שלנו", אמרתי לה באגביות. הילדה מקסימה, וגם אהודה בכיתה, אבל כשיש לך אבא שיכול לסדר פגישה אישית עם אליאנה תדהר או שירן סנדל OMG! זה תמיד נותן פוש קטן במעמד החברתי. הון-שלטון-פסטיכון.
בכניסה לאולפן עצרתי את הילדה ושתי החברות שלה לתדריך לפני משימה. "תהיו בשקט, תהיו מנומסות, ותשמרו על פאסון", אמרתי בפרצוף קשוח. "מה זה פאסון?", הן שאלו. "תשמרו על תדמית חיובית", הסברתי, והתייחסתי בעיקר לתדמית שלי בעיני הקולגות, "תהיו רגועות, נינוחות, לא להתלהב". למרות זאת, בדקתי איפה נמצאת ערכת העזרה הראשונה ושיננתי 101, 101, 101, למקרה של התעלפות-אמת, כי לך תדע איך ילדות בנות 11 יגיבו כשיראו מולן מגה-סלב בעולם הילדים אותו יקום מקביל ודי אסקפיסטי כמו עומר דרור.
בצילומים הן הפתיעו לטובה. סלפי'ז, קצת התרגשות, קצת סמול טוק בין הטייקים, אבל בסך הכול בלי דרמה. בסוף, מכל הכוכבים הצעירים והיפים שעברו שם, הן הכי התלהבו מתימני נמוך בן 40, שהצחיק אותן ודיבר איתן בגובה העיניים שחר "היה איתנו ממש פתוח, כמו חבר" חסון. מה שמוכיח שוב שהומור וכנות תמיד יהיו הנשק הכי יעיל לכיבוש הלב הנשי.
בדרך הביתה הילדות היו בעננים, בקבוצת הווטסאפ הכיתתית עפו תיאורי המפגש עם דניאל מורשת, אליאנה תדהר ועומר דרור מי אלה? מי אתם! תמשיכו להתעניין בגל הטרור, דאעש ושאר קשקושי העולם המדומיין שלכם והכול בזכות אבא של. הן הודו לי ללא הרף על החוויה, "פליז, תסדר לנו כרטיסי VIP", ביקשה אחת, "תקרא לנו אם יהיו עוד צילומים", ביקשה השנייה, ואני לבשתי ארשת חשיבות, וכחכחתי משהו על זה שאבדוק אם זה אפשרי, אבל בלי הבטחות.
"אבא, איזו עבודה כיפית יש לך", חיבקה אותי הילדה, והחברות שלה מיד הוסיפו "כן! לגמרי!", ואני התענגתי על הרגע. כי מה בסך הכול רוצים אנחנו ההורים אותם פועלים יגעים העובדים 24/7 ו-365 עבור ילדיהם, מבוגרים שחיים חיים אפורים ושגרתיים, ומקווים שמפעם לפעם יעריכו אותנו על מי שאנחנו ולא רק על מי שאנחנו לא אם לא להרגיש נוצצים גם בעיני ילדינו. ללכת איתם, ולהרגיש שהם מפזרים בנדיבות אבק כוכבים גם עלינו.
לכל הטורים של חיים של אבא
לפייסבוק של חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי