מי בעד כיסא חשמלי תוצרת ישראל?

איזה אושר - הגענו לעונה שבה כל חבר כנסת חייב להוכיח לנו שהוא לא יעבור בעולמנו מבלי להותיר שריטה בתולדות העם היושב בציון. הם כולם מנופפים בדפים הלבנים ועליהם הצעות החוק שלהם ומכוונים את השעונים לשעה 20:00, שעת מהדורת החדשות, מקווים שהחוק שיזמו יזכה למעט זמן מסך. אז גם לשרון גל ולמקהלת העידוד במפלגת ישראל ביתנו יש חוק כזה, והם עוד תפסו אחד שבוודאי יזכה להיקרא בקולן של מגישות המהדורה המרכזית - חוק עונש מוות למחבלים. החוק הזה מגונה. זה ברור, בוהק כשמש בצהריים, מגונה מן הבחינה המוסרית ומגונה מן הבחינה הציבורית.

אחת מתעודות הכבוד שלנו, בעיניי, היא העובדה שעונש המוות בוצע פה רק פעם אחת, במקרה קיצון כמו אייכמן. זו תעודת כבוד כי היא מבליטה את השאיפה, הרצון, התקווה, להיות מחוץ למעגל הדמים של נקמה אחר נקמה, מעגל שהוא חלק כל כך עגום מן המזרח התיכון שבתוכו אנחנו חיים. ההצהרה העקרונית על הימנעות מהרג חשובה לנו כלפינו פנימה. זו הצהרה ביחס לצורה שבה היינו רוצים שהחברה שלנו תראה, וההצהרה הזאת חשובה הרבה יותר מאשר איזה מפגן כוח כלפי חוץ, כלפי אותם מחבלים צמאי- דם. בכלל, מי שחושב שבעקבות חוק כמו זה, טרוריסט שטוף שנאה ייבהל לפתע וייסוג - הוא נאיבי. שום דבר מלבד רגש נקמה קדום, ברברי כמעט, אין בחוק הזה.

בפרשת השבוע, פרשת "פנחס", אנו מוצאים את המשך חטא בעל פעור. האל מעניק ברכה לפנחס, לאחר שזה הרג את זמרי, שחטא עם בת נשיא מדין, ולאחר מכן מצווה את משה ואת העם להלחם במדין, לרדוף אותם, לנקום בהם. צריך להגיד שוב ושוב: התורה דיברה את תקופתה. תקופת נקמות ושבטים ברברים, תקופת הרתעה רצחנית בין עם לעם ומעשי אלימות שבטיים, תקופה של עין תחת עין, תקופה של קורבנות ומזבחות.

אנחנו, ממרחק הזמן, צריכים לדעת לברור את התודעה הרוחנית והמוסרית של התורה, את ההנהגה העל-זמנית שלה, אבל בוודאי להוציא ממנה את הקיום ההיסטורי שלה. אנחנו לא במדבר ולא הולכים לישון ומתעוררים עם חרב בידינו. במילים אחרות, דווקא האלימות המקראית היא הסיבה להתרחק מאותו קיום קדום, רצחני ונקמני. בכלל, אחת מן הבעיות המרכזיות שלנו היא חוסר היכולת לעשות אינטגרציה בין העבר להווה. אנחנו קיצוניים לצד אחד או לצד אחר, מתעלמים מן היופי והחכמה המצויה בארון הספרים שלנו או, לחלופין, לא מסוגלים ולא רוצים להביא את אותו יופי אל חיי היום-יום המודרניים.

איני מצליח למצוא בחוק הזה דבר חוץ מאותה צעקה קדומה, ברברית, השמחה אל מול נקמה ואל מול מעגל הדם ההולך ונמשך. האם באמת החוק הזה יוביל אותנו לעבר הפחתת האלימות, האם זוהי ההרתעה שאנחנו מבקשים, האם על ידי מוות נוכל למנוע מוות? לא. אני חושב שגם אצל חבר הכנסת שרון גל, שמוביל את הצעת החוק הזו, עמוק בפנים אין רצון אמיתי לראות כיסא חשמלי תוצרת ישראל. הוא רק רוצה לנפח את החזה, להראות שגם לנו יש לב גס וקשוח, שגם אנחנו מסוגלים לשחק את המשחק המזרח-תיכוני בחדווה ובהתלהבות. אבל הוא מתעלם מן העובדה הפשוטה, החותכת, שמה שנמצא על סדר היום הציבורי הוא מה שמעצב את הקיום הנפשי שלנו.


על סדר היום שלנו אין שום הצעה למשא ומתן מדיני, שום ניסיון לעודד סקרנות תרבותית באחר, שום ניסיון לבנות מערכת חינוך שבה נערים לא מוסיפים לשמם בפייסבוק את המילים מוות לערבים, אבל הצעת חוק לגזר דין מוות למחבלים יש גם יש, ואידך זיל גמור.

הולך ופוחת הדור. מול הרב מהצפון שכיכב בסיכום השבועי של השבוע שעבר, וגילה את מעמדם הנוכחי של רבני ישראל, הלך השבוע לעולמו הרב אלעזר הגר, האדמו''ר של חסידי וויזניץ' בחיפה. זהו רב שסיפור חייו מקפל בתוכו את הקיום היהודי של המאה האחרונה. הרב הגר ז''ל נולד ברומניה, עלה לארץ באוניית מעפילים ונכלא במחנה המעצר בעתלית. הוא השתתף כלוחם במלחמת השחרור ולחם באומץ, עובדה שחסידיו מבקשים לטשטש, ולאחר מכן היה רב לקהילתו בחיפה במשך עשרות שנים.

קראתי השבוע על הרב הגר ז''ל, על הקהילה החרדית שהנהיג עם פתיחות לשאר תושבי העיר, ללא מחיצות, עם קבלת פנים חמה לכל אדם. פטירתו הותירה אותי מדוכדך, התגובה של העדה החרדית שביקשה להצניע את שירותו הצבאי העניקה הוכחה חותכת למה שכתבתי בפסקאות הקודמות. יש בעולם הדתי והחרדי חוסר יכולת הולך וגובר לחבר בין המסורת להווה. לו יהיה הרב הגר דוגמה ומופת לחיבור כזה, לו יהיה סיפור חייו לא דבר להתבייש בו אלא דבר ללמד ולהעביר מדור לדור, חבל על דאבדין.

לפני הכל, גילוי נאות - גם אני כותב באתר האינטרנט החדש "ליבא". אם כתבתי על חיבור בין הישן לחדש, בין ארון הספרים שלנו למציאות שבחוץ, הרי שהאתר הזה מבקש להיות גשר. הכותבים, בניהם הרב עופר גיסין, יוסי בבליקי, אהוד בנאי ושרון רוטר, כולם מבקשים להיות הם עצמם, ובכתיבה שלהם, מקום של מפגש בין כמה קולות: בין הישן לחדש, בין הדתי לחילוני, בין נדודים לבית, בין האומנות לחיי המעשה. נשמע פשוט, נכון, כמעט מובן מאליו, אבל זוהי המפלגה השקטה ביותר בישראל, שקטה מדי.

המפלגה של " גם וגם". תנועה שלא מוכנה לחיות בתוויות חד- ממדיות, שלא מוכנה לבחור בין יהדות לישראליות, בין צדק חברתי לעומק רוחני, בין ימין לשמאל. האתר הזה, בעיניי, מציע בשורה חדשה, חשובה, הכרחית. אנחנו הולכים לשם, לגיוון ולמורכבות, גם אם זה לא לרוחם של אלו שמוכנים לעמוד רק בצד אחד, ישן או חדש.