יום ראשון ה-3 במאי 2015 הוא יום שיהיה חקוק בנשמתי עד יומי האחרון. יום בו ארסנל כבד של רגשות מציף אותי וחונק את גרוני, יום בו הצברית שבי לא קיימת ויש רק אתיופית. יום בו אי צדק וחוסר שוויון הזדמנויות של שנים נמצא במצב רתיחה. יום בו האהבה הגדולה שלי, במה/ משחק, היתה יכולה בקלות להיות מושלכת הצידה כי רציתי לזעוק בכיכר עם כולם. יום בו הבנתי את הוריי שאסרו עליי להשתמש במילה"'גזענות" או לשייך כישלון לצבע העור שלי, כי גם ככה כשאגדל החיים יערכו לי היכרות מעמיקה עם אותה מילה ארורה. יום בו הרגשתי שאותה צלקת עמוקה שנחקקה בליבי בגיל 14 מתפוצצת בתוך בטני והופכת שוב טריה.
זה היה רגע לפני החופש הגדול, רגע לפני שסיימתי את בית הספר היסודי ועברתי לתיכון. ישבתי בכיתה עם כולם וחיכיתי לתעודה שעמלתי בשבילה שנה שלמה. שנה בה השתדלתי להיות התלמידה הכי טובה שאני יכולה. אפילו לא פטפטתי בשיעורים כי ידעתי כמה חשוב לי ולהורים שלי שתהיה לי בגרות מלאה. בכלל, לימודים, ידע ועבודה קשה הם עקרונות יסוד שחזרו בבית כמו מנטרה שעל פיה חונכתי. הרגע הגדול מגיע. קיבלתי את התעודה ועיניי חשכו. מבויישת לקחתי את הילקוט והלכתי הביתה. לא שאלתי את המורה למה הציונים שלי כאלה נמוכים. פשוט הלכתי הביתה תוך כדי שאני חושבת מה אני אומרת להורים שלי, איך אני מראה להם תעודה כזו וגורמת להם לאכזבה.
הגעתי הביתה. אמי פתחה את הדלת בשמחה, מצפה כבר לראות את התעודה. ניסיתי להתחמק, למרות שידעתי שמול אמא רחל אין לי ממש סיכוי. אמא פתחה את התעודה ושתקה. חיכיתי שתאמר משהו, אבל דממה. ואז ברגע אחד היא קמה מהכורסה, הכניסה את אחותי התינוקת לעגלה ואמרה לי "בואי, הולכים". נכנסנו לחדר המורים. אמי, שבדרך כלל מנומסת, לא אמרה שלום, התיישבה והגישה את התעודה למורה, ודרשה שתסביר לה את שכלול הציונים. המורה, אדומה ממבוכה, ניסתה להסביר בגמגום איך נעשה השכלול, אבל אמי עשתה חישוב מהיר בראש והבינה שחסרות לי 30 נקודות. כלומר במקום 100 קיבלתי 70 וכך גם בעוד שישה מקצועות. הרגשתי אותה מנסה לשמור על איפוק, אבל מילותיה הפכו חדות כתער: "נכון שתמיד אסרנו עלייך להגיד את המילה 'גזענות'? אז מה שהמורה שלך עשתה זה ניסיון לפגוע בך, בעתיד שלך, בציונים שלך - ולא בגלל שאת לא תלמידה טובה, אלא בגלל שאת שחורה. וזו - גזענות". התעודה תוקנה, אבל מהיום ההוא יצאתי עם צלקת גדולה והחלטה משמעותית: אעבוד קשה ואחתור להגשמה עצמית, ולו רק כדי להוכיח לאותה מורה שאני יכולה.
יום ראשון ה-3 במאי 2015 החזיר אותי בדיוק לאותה נקודה בה אני רק שחורה. לא שייכת. לא שווה. שכל מה שהתחנכתי עליו, נראה לא רלוונטי. כי השינאה מסביב כל כך גדולה. אני שואלת את עצמי, אולי כל השנים הניעה אותי ילדה קטנה בת 14 שרוצה לצעוק "גם שחורה יכולה". אני פתאום מבינה כמה טוב הצלחתי להדחיק את הילדה הזו. כמה טוב לימדו אותי להדחיק את אותו עלבון. אני חושבת שהגיע הזמן להתקדם. הגיע הזמן שנסתכל ונראה בני אדם כמכלול של יתרונות וחסרונות, תשוקות ומאוויים, רגשות ופוטנציאל להגשים חלומות, ובעיקר - בלי קשר לדת, גזע, מין, נטייה מינית או עדה.
חשבתי שההפרדה בין שחורים ללבנים שייכת למאה הקודמת. ציפיתי שהנאומים של מרטין לותר קינג יהיו לא רלוונטים אחרי חמישים שנים. הגיע הזמן שנפסיק את המסורת העגומה של להחרים כל פעם מיעוט אחר, ונלמד לקבל אחד את השני ולהשאר עם "ואהבת לרעך כמוך".
האתיופים עלו ארצה ממניעים אידאולוגיים ציוניים ואהבת המולדת. אנחנו חיים פה, משרתים בצבא, מחרפים את נפשנו ככל שאר החיילים, מקווים להתפרנס יום אחד בכבוד בדיוק כמו כולם, רוצים עולם טוב יותר בשביל ילדינו בדיוק כמו כל אחד אחר. וכן, אנחנו פה כדי להישאר.
רות אסרסאי היא שחקנית הבית של תיאטרון הקאמרי.