פעם אחר פעם, מפלגות שמצען חותר לשוויון לא מצליחות לקבל את קולות הפריפריה. הדבר מתסכל משום שדווקא הפריפריה הייתה עשויה לצאת נשכרת משיח השוויון. מאמץ רב הושקע בפיענוח החידה, והקולות ממשיכים והולכים להיכן שהלכו.
אבקש לעמוד על תופעה זו מבעד לאירוע שבו נכחתי, אך לפני כן יש להבהיר שני מושגים. הראשון שבהם הוא הפריפריה. פריפריה אינה שייכת למגזר, לטריטוריה, למוצא עדתי ולא למצב כלכלי. אנשי הפריפריה הם כל מי שנפגעים מכך שאינם שייכים לריבון; הם אלו שנושאים עיניהם לריבון, וזה מעלים עיניו מהם. המושג השני הוא שיח השוויון. השוויון הוא קטגורי. מפלגה הנלחמת על שוויון-זכויות לערבים, אך מתעלמת מזכויות החרדים, אינה באמת מפלגה שקוראת לשוויון. דומה לה היא מפלגה שתילחם למען המזרחים, אך תתעלם מזכויות להט"בים.
מפלגות שעונות לקריטריון השוויון הקטגורי, אינן זוכות לקולו של מי שאמנם זקוק לשוויון. והאירוע שאציג מעלה כמה שאלות. לפני כמה שנים, ארגון זכויות אדם מרכזי ניסה למצוא דרכים להגיע לשיח עם קהל מסורתי. בדיון, שאירע במעבה אוניברסיטת תל אביב, אחד המשתתפים אמר: נסו לטפל בשאלתם של מי שמחויבים לעבוד בשבת. הייתה שתיקה קצרה, ומיד עברו לעסוק בנושאים אחרים. לרגע קטן, מבט מהיר עבר בין מעלה ההצעה, למשתתף נוסף שתמך בה. המבט החטוף לא הרפה ממני. נדמה היה לי שהמבט אומר: היי, טעינו בהם, הרי הלבנים האלו רוצים לשתות מקיאטו קטן בשבת בבוקר, אבל איגור צריך לשמור, מזל צריכה למלצר, וג'לאל - לשטוף את הספל. ואם לא יעבדו בשבת, המקיאטו, מה יהא עליו?
לאחר כמה ימים, המבט המשיך להטריד. הבנתי שיש דבר מה נוסף. שיח השוויון נולד מתוך התיאוריה של זכויות הפרט, ומהחתירה לאינדיבידואליזם. לעומתו, השיח המסורתי, מדבר על הרעות, הקהילה והחום שנוצר משבת אחים גם יחד. התיאוריות על השוויון, שמדברות על זכויות הפרט ואפילו על זכויות הקולקטיב אינן מבינות את הצורך באחוות השבט. אמת, גם מי שמדבר על זכויות הפרט, גילה צורך במושג "סולידריות". אלא שתהום פעורה בין הסולידריות לבין האחווה. לתהום הזו קוראים חום. מאותה חמימות שאינה נובעת משום ניתוח לוגי או משיקולי כדאיות, חושש שיח השוויון, ובצדק. הרי המעגל הקרוב הוא המשפחה והשכונה, אך התרחבות המעגל היא הוויה הלאומית, וזו אינה עולה יפה עם תיאוריות אוניברסאליות.
הסולידאריות היא תועלתנית ומקורה הוא הפרט האינדיבידואלי. אהיה איתך, כדי שתהיה איתי. האחווה והרעות שייכות למוכנות של הפרט לצאת למען הכלל, משום שהוא אוהב את אותו כלל, ולא משום שיש לו תועלת. שיח השוויון זקוק לחלון קטנטן שדרכו יוכל להכיר את ההוויה המסורתית, אותה חוויה שהתשתית שלה היא הצורך בשבת משפחתית, ללכת עם כולם לבית הכנסת או למסגד, לאהוד קבוצת כדורגל או להאזין לרחמנינוב. לחוש חום, אחווה ואינטימיות עם מעגלי המשפחה והלאום. גם אנשי הפריפריות זקוקים לצוהר שדרכו יוכלו להציץ, ולגלות פטיש נוסף שינסה להחריב את תקרת הזכוכית הארורה. חלונות אלו, כל כך קשה לפרוץ אותם, כל כך קל לשקוע אל תוך אטימות השיח השוויוני מחד ושל הלאומיות מאידך.
הרב בני פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים "בר אילן" בתל אביב.
רוצים לפרסם מאמר בוואלה! דעות? לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.