וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

האם התכנית שהייתה יכולה להציל מאות מתאבדים תשוב לפעול?

עד שהממשלה אזרה אומץ לטפל בסוגיה הכואבת של אובדנות, הבחירות קטעו את המאמצים: "מתאבדים לא עוצרים בהמתנה לממשלה חדשה". "החיים עצמם", סדרת כתבות העוסקת בנושאים שהורגים אותנו - ונעדרים ממערכת הבחירות. כתבה חמישית בסדרה

צילום: שלומי גבאי עריכה: מתן חדד

"הייתי באוטו בדרך לעבודה כשקיבלתי את הטלפון מזוגתי, שרק אמרה 'תחזור הביתה'. הבנתי שמשהו לא בסדר", שחזר יוסי וייס את הערב ששינה את חייו, לפני תשע שנים. "כל הדרך עשיתי טלפונים כדי להבין במי מדובר. נכנסתי לרחוב וראיתי ניידת טיפול נמרץ, ולידה זק"א ומשטרה. תוך כדי עשיתי חשבון, כדי להבין במי מדובר. אם היה קורה משהו לבני שרק התגייס, אז דרור היה מדבר איתי ומתייעץ מה לעשות. ואז הבנתי".

כשהגיע לביתו שבחדרה, הבין וייס שבנו דרור, שהשתחרר חודש לפני כן מיחידה מובחרת בצה"ל, שם קץ לחייו באמצעות נשקו האישי של אחיו הצעיר, שהתגייס כחודש קודם לכן. "נכנסתי הביתה וכולם עמדו שם, זו הנקודה שבה החיים השתנו", סיפר. "לא הקלישאה של 'נגמרו לי החיים', אבל המשיכו - אחרת".

דרור וייס מחדרה, שהתאבד ב-2005 לאחר שחרור מצה"ל, עם אביו יוסי. שלומי גבאי
"נכנסתי הביתה וכולם עמדו שם, זו הנקודה שבה החיים השתנו". יוסי ודרור וייס/שלומי גבאי

סיפורו של דרור הוא אחד מתוך כ-500 בני אדם שמתאבדים בישראל בכל שנה. על פי נתוני משרד הבריאות, כ-6,000 בני אדם מנסים לשים קץ לחייהם בכל שנה. כ-20% מתוכם הם צעירים עד גיל 24. נתון מדאיג נוסף מציב את ההתאבדות כסיבת המוות השנייה בקרב צעירים בני 24-15, אחרי תאונות דרכים.

וייס הוסיף כי חווייתו הצבאית של דרור לוותה ב"רבים סביבו שנפצעו ואף נהרגו". עם זאת, לאחר שהשתחרר "הכול היה נראה רגיל מבחינתו. הוא החל לעבוד בעבודה מועדפת בתחנת דלק ונרשם למכון כושר. כששאלתי למה נרשם דווקא למכון הזה, אמר ששם יש את הבחורות הכי טובות. יותר מזה, אחרי ההתאבדות הגיעו טלפונים ודיוור מווינגייט, ואז הסתבר לנו שהוא היה בשלבי הרשמה ללימודי ריפוי בעיסוק. אלו היו סימנים חיוביים".

sheen-shitof

עוד בוואלה!

הטיפול שמאריך את חייהם של חולי סרטן ריאה

בשיתוף העמותה הישראלית לסרטן ריאה
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
אין תמונה/מערכת וואלה!, צילום מסך

לאחר תשע שנים שכללו טיפולים וקבוצות תמיכה, יודע וייס לתאר "דגלים אדומים", שעשויים היו לרמוז על העתיד לבוא. "מאוחר יותר הבנו שבחודש האחרון הוא הושהה מפעילות מבצעית ונשקו האישי נלקח", אמר. "הוא סיפר שהוא התחצף, אך גילינו שמישהו דיבר לא יפה, ודרור קם באמצע מארב, זרק את הנשק וצעק 'מה אני עושה פה?'". לדבריו, "היום לא היו מסתפקים בזה, ולמחרת הוא היה רואה קב"ן. הייתה סיבה להחלטות שקיבלו, אז למה לא הלכו צעד נוסף והעבירו אותו לטיפול?".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
אין תמונה/מערכת וואלה!, צילום מסך

"התכנית החלה והכיוון היה חיובי, אך הכול נעצר"

לפני שמונה חודשים, החלה לפעול תכנית לאומית לצמצום האובדנות, לאחר שוועדה בין-משרדית שהקימה שרת הבריאות לשעבר יעל גרמן לבחינת הנושא קבעה כי ניתן לצמצם בכ-20% את מספר המתאבדים. התכנית אושרה על ידי הממשלה בחודש דצמבר 2013, בתקציב של 55 מיליון שקלים. עם זאת, נפילת הממשלה והקפאת התקציב הובילו גם להשעיית התכנית.

אבשלום אדרת, יו"ר עמותת "בשביל החיים" למען משפחות שיקיריהן התאבדו. שלומי גבאי
"החשש הגדול שלנו הוא שתורכב ממשלה חדשה, ונחזור לנקודת ההתחלה". אדרת/שלומי גבאי

"התכנית החלה והכיוון היה חיובי, אך הכול נעצר", אמר ד"ר אבשלום אדרת, יו"ר עמותת "בשביל החיים", היחידה בישראל שעוסקת בתחום האובדנות. לדבריו, "זו בעיה. מתאבדים לא עוצרים בהמתנה לממשלה חדשה. החשש הגדול שלנו הוא שתורכב ממשלה חדשה, יבוא שר חדש שירצה לראות תוצאות, ולך תסביר שהכול הוקפא, בזמן שהוא כבר רוצה להעביר תקציב למטרות אחרות - ושוב חוזרים לנקודת ההתחלה".

העיסוק המערכתי בנושא החל רק בשנים האחרונות, והתכנית הלאומית אושרה בין היתר בעקבות הצלחה של תכנית מקבילה בצה"ל, שצמצמה את מספר המתאבדים לאורך השנים בכ-75%. "בשלב ראשון, המטרה שלנו היא בניית תשתיות ארגוניות שיישארו במקום לשנים ארוכות כמו יחידה מקצועית, חקיקה והכשרת אנשי מקצוע בתחומים שונים, שיהוו בסיס איתן שנשאר בשטח ללא תלות באף גורם. מרגע שהתכנית תרוץ ותוטמע, מה שאורך כשנה בכל יישוב, דברים יתנהלו מעצמם", הסבירה עו"ד שושי הרץ, מנהלת היחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות.

בכל יישוב אורכת הטמעת התכנית כשנה

"על פי התכניות בעולם, נדרשות לפחות חמש עד שבע שנים לתוצאות ראשוניות, ואנו מקווים שתוך כמה שנים תהיה ירידה משמעותית, אך זה בתנאי שהתשתית שאנו מניחים היום תפעל גם ביום שאחרי", הוסיפה הרץ. "אני מאוד מקווה שאחרי שממשלה חדשה תקום, הפוליטיקאים ישכילו לא לפגוע בתכנית מצילת חיים". עם זאת, הרץ מודה שגם בשנת 2015, היא עדיין מתקשה לגייס אנשי מקצוע המוכנים לעסוק בתחום זה. לדבריה, "זה נושא טעון ומורכב, ועדיין קיימת סביבו השתקה גדולה. כך גם מטפלים ואנשי מקצוע חוששים 'לקחת אחריות'".

שליש מהמתאבדים – עולים חדשים

"ייתכן שהקושי שלנו להבין את הניואנסים של העולים לגבי איתותי מצוקה ואיתותי דיכאון הם חלק מהסיבות לשיעורים עצומים אלה, וגם הם ניתנים לטיפול שיוביל לירידה במספרים"

"מדובר על מספרים גבוהים מאוד, אך יש מה לעשות. התאבדות אינה גזירת גורל", טען ד"ר יוסי לוי בלז, פסיכולוג קליני וחבר סגל במרכז האקדמי רופין, המכהן כחבר הנהלה בעמותת "בשביל החיים". לדבריו, לחברה הישראלית יש מאפיינים ייחודים שמציבים את המדינה במקום טוב באופן יחסי.

"אנחנו חברה ים תיכונית, שמתבססת על שייכות וקרבה, וההרגשה של 'אני חלק ממשהו גדול' מסייעים להפחתת שיעורי ההתאבדויות", הסביר. "כמו כן, באותו אופן מסייעת גם יכולתנו להחצין ולבטא רגשות, והיכולת 'לקטר' - תכונות המתוארות בספרות כיכולות חשובות לביטוי של מצוקה כשצריך".

עם זאת, הבהיר לוי בלז כי "לא הכל אופטימי". לדבריו, "כשליש מקרב המתאבדים בישראל הנם עולים, וגם כאן יש מדרג סיכונים. ה'צבר' בתחתית, מעליו עולה מברית המועצות ומעליו במספרים מפלצתיים נמצאים גברים שעלו מאתיופיה. ייתכן שהקושי שלנו להבין את הניואנסים של העולים לגבי איתותי מצוקה ואיתותי דיכאון הם חלק מהסיבות לשיעורים עצומים אלה, וגם הם ניתנים לטיפול שיוביל לירידה במספרים".

עמותת "בשביל החיים" הוקמה על ידי אנשים שבדומה לווייס, חוו התאבדות של בני משפחה במהלך השירות הצבאי או בעקבותיו. כיום, פעולת העמותה בתחום הסיוע למשפחות ומניעת אובדנות. "היינו צריכים ללחוץ הרבה מאוד על שרים וח"כים ולפעול בוועדות הכנסת", סיפר אדרת, אב לערן, שהתאבד במהלך שירותו הצבאי בשנת 1997. "כל השנים איש לא רצה לדבר או לעסוק בזה וכשנפגשנו עם שרי רווחה, גילינו שאין להם מושג באשר להיקף התופעה".

דקלה רימון (משמאל), חברת עמותת "בשביל החיים" למען משפחות שיקיריהן התאבדו. שלומי גבאי
"רואים את ההבדל שמעניקה מסגרת מסודרת". רימון/שלומי גבאי

דקלה רימון, שאמה התאבדה בשל דיכאון לפני 13 שנים, כשהיא הייתה בת 22 ואחיה בני 14 ו-18, סיפרה: "כשחווינו את האובדן, הייתי בקבע ואחי היה בבית הספר, אז היו לנו מסגרות תומכות, אך לאבי ואחי האמצעי לא היו מסגרות כאלה. רק אחרי מספר שנים אבי הגיע ל'בשביל החיים', ובעקבותיו גם אני".

"רואים את ההבדל שמעניקה מסגרת מסודרת, ומכאן גם החשיבות העצומה של התכנית", הוסיפה רימון, וציינה כי בני משפחה שחוו אובדנות נמצאים בסיכון של פי שישה לאובדנות בעצמם. "לא ידענו שהיא הייתה בדיכאון", הוסיפה. "היא לא הייתה מטופלת ולא היה משהו חריג ביחס למה שידענו אז. עם הידע שיש לי היום אני יודעת שהיה אפשר לשים לב ולטפל".

כשנשאלה רימון אם היא כועסת על אימה, היא הודתה כי הצליחה לנסח את התשובה לעצמה רק לפני שנתיים, כשנשאלה על כך על ידי בן זוגה. "באיזשהו שלב כעסתי קצת אבל זה היה רק אחרי שנתיים או שלוש", סיפרה רימון. "היום אני מבינה שכעס זו פריבילגיה של מי שלא עסוק בהישרדות ואנחנו היינו בתחושה של מאבק הישרדות יומיומי. הרגשנו ששמטו את הקרקע מתחת לרגלינו והיינו עסוקים אך ורק בלייצב את עצמנו. היום יש בעיקר געגוע וכאב על כך שהיא לא כאן ולא שותפה למה שאנחנו עושים בחיים".

משרד הבריאות: "הזמן מנוצל לטובת הנחת תשתיות"

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "הדברים לא מדויקים. עם כל הרצון הטוב של 'בשביל החיים', שהם שותפים חשובים מאד לתוכנית ולפעילותה, הטענה אינה מדויקת, והתכנית לא הוקפאה. אמנם יש קשיים ועיכובים נוכח חילופי הממשלות באין תקציב מדינה, אך הזמן מנוצל לטובת הנחת תשתיות, מהלך שאורך זמן רב ומצריך עבודת שטח אינטנסיבית, שלמעשה תשאיר חותמה לאורך שנים ותשיג תוצאות לטווח הרחוק. אמנם נראה כי בטווח המידי לכאורה דברים נעצרו, אך המשרד עושה רבות לקידום התכנית במסגרת הנתונים הקיימים".

עמותת "בשביל החיים" – סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו: 03-9640222

(עדכון ראשון: 23:30)

לפניות לכתבת: danawp@walla.co.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully