אפשר היה לפטור את הסרטון של ועד מתיישבי השומרון בביטול לו היה פעולה בודדת. אפשר היה לעצום עין מולו ולומר לעצמנו כי אין זו פעילות של הרוב אלא של קומץ קיצוני. אפשר היה לומר כי די בסערה שעורר הסרטון. אולם, אפשר והסרטון הזה עבר את גבול ההבלגה. אפשר ואסור לנו לשתוק על כך.
הסתייגותי מהסרטון איננה משום רמתו האמנותית כי אינני שופט פרס ישראל לקולנוע (אחרת הייתי ודאי מפוטר בשל שייכותי לארגון ה"לא ציוני" רופאים לזכויות אדם) וגם אינני מומחה ידוע באנימציה. אני חייב להתנגד אליו משום שהוא מגדיר אותי כאויב. כמי שמשתף פעולה עם הגרוע שבאויבנו.
אינני מתנגד לביקורת ציבורית או אף לסאטירה. הסרטון מבזה אותי לא משום שהוא מבקר את תפיסת עולמי אלא משום שהוא לא מכיר בה. הוא אינו מכיר בכך שישנם ישראלים, אוהבי הארץ והחוששים לשלומה, שחושבים אחרת מהם. הוא אינו מכיר בכך שבארגוני השמאל אנשים המונעים מתוך אמונה ולהט, לפחות כמו שלהם, למען חברה צודקת ובטוחה יותר. בכך מצטרף הסרטון לשורה של התבטאויות של פוליטיקאים, אנשי תקשורת ומכוני מחקר מטעם, השוללים את זכותי לדבר ולפעול בשם עולם ערכים משלי. וזה מה שקרה לוויכוח בישראל אין ויכוח. יש השתקה והשפלה. יש פחד ואימה.
מזעזע בעיניי שכדי לפגוע בלגיטימיות שלי ושל חבריי בחרו בחיקוי מובהק של תעמולה נאצית אנטישמית של היהודי רודף הבצע, זה המוכר את נפשו לשטן עבור כמה אירו. יש בכך זילות מביש ומתועב של זכר השואה. אני בחרתי לא לחיות באותה יבשת בה הגדירו אותנו ככאלה כדי להיות ישראלי, כדי לא להיות מוגדר עוד ככזה. מאז שירתי בצבא, הקמתי בית בישראל ופעלתי כמיטב יכולתי למען חברה צודקת וטובה הן במקצועי כרופא והן כמי שפועל שנים רבות בהתנדבות בארגוני שמאל וחברה אזרחית.
לכן, אני חייב להרים קול נגד הסרטון הזה.
פרופ' ולדן הוא רופא מנתח וסגן מנהל בית החולים שיבא תל-השומר
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד