חיים של אבא: קרינה לכל ילד

אז הלכנו להפגנה. כף היד הקטנה שלה התחממה בתוך כף היד שלי, היא סיפרה כמה כיף לה בבית הספר, ועל לימודי הקולנוע שהם מקבלים כהעשרה, ושהיא אוהבת מאוד את הסרטים של צ'רלי צ'פלין, ושהראו להם את הסצנה היפה מרוקי, בה הוא מתאמן לקרב ואז רץ במעלה המדרגות של עיריית פילדלפיה ומניף את אגרופיו לאות ניצחון שעוד יבוא, ניצחון שהוא יגשים בזכות אמונה ונחישות. ובינתיים שנינו בדרך למדרגות של עיריית תל אביב, מקווים להניף מתישהו אגרוף ניצחון קטן משלנו.

העניין הוא שמעל בית הספר שלה ועוד הרבה בתי ספר ברחבי הארץ רובצת עננה קטנה, עננה של קרינה, ושנינו, יחד עם עוד הורים וילדים מודאגים, מנסים לפזר את אותה עננה. סך הכול אני רוצה לחיות את חיי בשקט. לא רוצה מלחמות, לא לא. נמאס לי להתנדנד בין חום לקור, בין רע לטוב, רוצה לחיות בכיף. רק החיים, לוקחים אותי. החיים, נוהגים אותי. כן, אני טיפוס של לאה שבת כזה, וכשאין ברירה, אז הפגנה, כן חשוב על מה, רוצים לנקות את הקרינה מהכיתה.

אני מעודד את הילדה למחות ולהפגין עוד מימי מחאת יוקר המחיה, כשהיה לנו אוהל ברחוב. לא בגלל שאני רוצה להצטייר בעיניה כאיזה רבולוציונר רומנטי או מעין צ'ה גווארה עם איזראלי אקסנט, אלא כי אני רוצה שהיא תבין כבר מגיל צעיר שדופקים אותנו, זה כולל כמובן גם את הדור שלה, ועובדים עלינו בחורף, בקיץ, בצהריים, עובדים עלינו ישר בעיניים. אז כדאי שהיא תיפקח עיניים מגיל צעיר.

הגענו לכיכר רבין. כשישים הורים וילדים. מראשון לציון, מפרדס חנה, מהגליל. אבא, למה כל כך מעט באו, היא שואלת. בזיכרון שלה התקבעו הפגנות הענק מ-2011, היא לא יודעת שרוב ההפגנות הן כאלה, הפגנות של קומץ אנשים מול המון אדישות. לא כולם מודעים לנזקי הקרינה, אני מסביר לה.

תהיו סבלניים דקה, זה לא כואב ולא מסובך: אנחנו מוקפים קרינה. יש קרינה מייננת, שנחשבת למזיקה ומסוכנת – זאת הסיבה שבצילום רנטגן מכסים מה שצריך באזור ועד ההורים שבין הרגליים – ויש קרינה בלתי מייננת, שנחשבת ללא ממש מסוכנת ונפלטת מטלפונים ניידים, אנטנות שידור, ראוטרים, מכשירי מיקרוגל והבנתם את הנקודה. אבל כשיש כיתה עם 30 מחשבים נישאים שמחוברים לרשתות Wi-Fi, אז נוצר אינקובטור של קרינה, שבתוכו יש מחשב לכל ילד, וקרינה לכל ילד. וגם למורים. בבית הבלתי מיינן שלכם תעשו מה שאתם רוצים, אבל על מוסדות ציבור מוטלת אחריות.

עמדה מולנו ילדה בשם נועה שסיפרה שאינה יכולה לשבת בכיתה כי כואב לה הראש, אז לעתים היא ואימא שלה יושבות בבית הספר מחוץ לאזור המסוכן ולומדות את חומר הלימודים. והייתה אימא בשם שירית מראשון לציון, שסיפרה איך תלונות הילדים על כאבי ראש הובילו לחשיפת אזורים מסוכנים בבית ספר בעיר בגלל כיתת ה-Wi-Fi. באפריל 2014, לאחר שנחשפה תחלואה בבתי-הספר מהקרינה, הוצא צו על תנאי נגד המדינה. יש המון מחקרים שתומכים בנושא, מדענים בכירים ברחבי העולם התריעו, והתחזית היא שבימים הקרובים יהיה אביבי אבל ב-2017 חצי מאוכלוסיית המערב תסבול מרגישות כלשהי לקרינה. באמת. תשאלו בגוגל.

המאבק הזה התחיל לפני כארבע שנים, כשמשרד החינוך החל בפריסה של רשתות אלחוטיות (Wi-Fi) למרות שוועדות מקצועיות מטעמו המליצו על שימוש ברשת קווית, נוכח הנזקים הבריאותיים האפשריים מהרשת האלחוטית ועיקרון ההיזהרות המונעת. כי כיתת מחשבים אלחוטית יוצרת תדמית של בית ספר מודרני ומתקדם, ומועילה לתדמית של העירייה ככזאת שמשקיעה בחינוך הילדים. נדמה לי שהאירופאים אוהבים את הילדים שלהם קצת יותר, כי אצלם התקן מחמיר יותר במאות אחוזים מזה הישראלי, ועיקרון הזהירות המונעת הוא באמת עיקרון – כמעט כל כיתות המחשבים במדינות האיחוד הן כיתות עם מחשבים נייחים. מישהו מהנואמים השווה את היחס של הציבור לקרינה בימינו ליחס של האנשים לנזקי העישון לפני 50 שנה. צודק.

הילדה שאלה אם היא יכולה לנסוע ב-11 בפברואר לבית המשפט העליון בירושלים, כי אז – פיהוק, פיהוק, קרינה – תוכרע העתירה בנושא, אותה עתירה שדו"ח מבקר המדינה מדצמבר 2014 התייחס אליה כשאמר ש"סכנת הקרינה בבתי הספר ובגנים לא מטופלת". בטח, עניתי לה, את תיסעי לירושלים. היא כבר הייתה פעם באחד הדיונים האלה – פיהוק, פיהוק. מזכיר לכם: קרינה, קרינה – ובנסיעה כזאת לבג"ץ בירושלים למדה הרבה יותר ממה שלמדה ביום לימודים בבית הספר, כשנחשפה על הדרך לקרינה וגם למשרדי ממשלה שלא אכפת להם ממנה.

ההפגנה נגמרה. מתפזרים הביתה. הלכנו, אנחנו האזרחים הקטנים, ברחובות מלאים קרינה, מוקפים באינטרסים סמויים, ורוח תאגידית קלה החלה לנשב. נכנסנו לבית מעמד הביניים שלנו, התיישבנו בין הרהיטים מאיקאה, והדלקנו טלוויזיה. היה המרוץ למיליון. וקרינה.

לדף הפייסבוק חיים של אבא