כחתן וכלה ביום חתונתם עמדו יצחק הרצוג וציפי לבני והכריזו בחגיגיות על נישואיהם השוויוניים. נשבעו אמונים זו לזה, הפריחו יונים של שלום ותקווה והבטיחו לשים את טובת העם לנגד עיניהם. מהלך של שני אנשים רהוטים שגמלו בלבם לשים קץ לשלטון נתניהו גם במחיר האגו הלא מפותח של הרצוג. בכך, חנכו רשמית את שיטת העבודה של הבחירות המתרגשות עלינו, "שיטת הגיבוש". אל מול קואליציית הקרעים שהביאה מדינה שלמה לחוסר תפקוד הגיעה כעת שעת הגיבושים, תקופת "השלם גדול מסך חלקיו". מי שלא מוצא שותף להתאחד עמו או לכל הפחות להיות עמו בסוג של חיבוק, סופו שימצא עצמו מחוץ למשחק.
הליכוד, שהרחיק מעצמו כמעט כל שותפה מפלגתית, נותר פעור פה ומרמת התגובות הראשוניות שלו ניתן ללמוד על הפאניקה שאחזה באנשיו. אבל זו לא רק הפאניקה שלו. הכתרתו של ח"כ זאב אלקין את הסכם הרוטציה בין לבני להרצוג כ"היפה והחנון" חושפת תופעות שהישראלים למרבה הצער הורגלו בהם. הפוליטיקאים שלנו הרגילו אותנו למנות גדושות של מהלכים ציניים שנועדו בעיקר לשמר את כסאותיהם. קשה לנו כבר להתרגש מחגיגיותם של מהלכים פוליטיים ולהאמין שמסתתר שם משהו טוב. לכן היה זה רק צפוי ש"מופע החתונה" יזכה למנות גדושות של ציניות. בזה אנחנו באמת לא אשמים. אבל התגובה של אלקין חושפת לא רק ציניות אלא שוביניזם טהור. היפה והחנון כידוע, הייתה אחת מתוכניות הריאליטי הרדודות והמטפשות שנראו במחוזותינו והנציחה את הסטראוטיפיים הגרועים ביותר הקושרים בין נשים, יופי וטמטום, ובין עדינות, ידע וחוסר גבריות.
תגובתו של אלקין העבירה במהירות הבזק סטראוטיפים אלו לזירה הפוליטית. באמצעותה הוא בקש לערער על גבריותו ובאותה נשימה על מנהיגותו של הרצוג. כי איזה גבר אמתי / מנהיג אמתי יהיה מוכן לוותר על האגו שלו ועוד לטובת מנהיגותה של אישה? מישהו מוכן לעדכן את אלקין שאנחנו אוטוטו כבר בשנת 2015 ושנשים כבר שנים לובשות מכנסיים. כנראה גם בבית ראש הממשלה עצמו. מישהו מוכן לעדכן אותו שוויתורים פוליטיים אינם בהכרח מעידים על חוסר מנהיגות ושאולי התפיסה הזו היא שבעצם קברה את הליכוד סופית מבית ומבחוץ.
ימים יגידו אם הישראלים אכן יעריכו את הוויתור של הרצוג על האגו ויתנו לו וללבני להרכיב את הממשלה הבאה. נכון לעכשיו אין ספק שהוא זיהה מגמות חשובות בתחושת המיאוס של כולנו מעודף היהירות, התועלתנות, משחקי הכבוד של מנהיגיהם. ללא ספק, שיטת הרוטציה יכולה להבטיח שקט תעשייתי לארבע שנים מלאות.
המהלך של הרצוג מסמן עוד שני דברים מהותיים: האחד, לא רק ציפי לבני ויתרה על ביתה הפוליטי, גם הרצוג התנער משורשיו. המהלך הזה משלים סופית את התנערותה של הפוליטיקה הישראלית מיסודותיה האידיאולוגיים. קווי הגבול בין מה שהיה פעם המחנה הרביזיוניסטי לבין תנועת העבודה כבר אינם אומרים לישראלים דבר וחצי דבר. מי שמחפש אידיאולוגיה בפוליטיקה הישראלית ימצא אותה בימין של הבית היהודי וצפונה ממנו. מי שיחפשה בשמאל יצטרך להרחיק עד מפלגת חד"ש (שעתידה בבחירות הללו אינו ברור).
דבר מהותי נוסף שניתן ללמוד מהמהלך הוא הוויתור על ההצבעה העדתית. אם המהפך בשנת 1977 היה במידה רבה תוצאה של הצבעה עדתית, הרי שהמהפך שמבקש הרצוג כעת לעשות לא השכיל לבנות גשר אל המצביעים המזרחיים. הללו ימשיכו לנדוד ולהתפצל בין חמש מפלגות שונות: כולנו (של כחלון), ש"ס, הליכוד, הבית היהודי, וחד"ש. טוב יעשו הרצוג ולבני אם ישכילו בחודשים שנותרו עד לבחירות לבנות גשרים של אמון למפלגתו של כחלון, המבקשת להחזיר להם את החמלה, המסורתיות והיושרה הדמוקרטית שהליכוד מזמן כבר לא מספק להם. שום מהפך אמתי לא יתרחש בלי זה.
ד"ר עמירן היא מומחית למדע המדינה
לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד