יום הזיכרון שלי קיבל תוקף אמת כשבוע וקצת אחרי יום ההולדת ה-14 שלי, בערב יום ראשון 30.6.96, י?ג בתמוז תשנ?ו. נפגשנו כל החברים מתחת לבית שלי ושיחקנו את עוד אחד ממשחקי השטות שלנו, הפעם זה היה ?קדאווה?. למי שלא מכיר, עושים מעגל ושניים בתורם עומדים באמצע, מקפצים על רגל אחת ונלחמים אחד בשני, עד שמישהו מוריד רגל וממשיך לסיבוב נוסף של כאב. הגיע תורי (הרגע השנוא עלי), אני נכנס פנימה למעגל והמשחק מתחיל. לא עוברות חמש שניות ואני שומע את השכן צביקה קורא לי.
הרגשתי מצוקה בקול שלו, שמשהו לא בסדר. אני יוצא מהמעגל באנחת רווחה - ורץ אליו תוך כדי שכל השאר צועקים לי לחזור למעגל. צביקה מספר לי שבן הדודה שלי אסף נפצע קשה באימון צבאי, וביקש ממני לעלות הביתה. אמא בוכה, אבא לא בבית ומיד אני מבין, אני מבין שמשהו גדול יותר קרה. עליתי לחדר מהר והתחלתי לקרוא תהילים, דיברתי עם אלוהים, ביקשתי ממנו שישמור עליו, התחננתי, בכיתי, אני זוכר שהייתי עם מנטרה כל כך חזקה, האמנתי שהכל יהיה בסדר.
אחרי כשעה לערך, אמא נכנסה לחדר וראיתי בעיניים שלה שזהו, שאין לי יותר סיבה להמשיך בתפילות, הבנתי. היא ניסתה לשמור על קור רוח, אבל איך שניסתה להגיד משהו, מיד התחילה לבכות וחיבקה אותי חזק. אסף בן הדוד האהוב על כולם, זה שתמיד דאג להצחיק אותנו בכל מפגש משפחתי, הספורטאי המצטיין, בן הדוד שאף פעם לא היסס לקחת אותי איתו לכל מקום גם אם היה נפגש עם חברים או בנות זוג, זה שתמיד דיבר בגובה העיניים למרות שהגעתי לו למותניים, זה שניגן על גיטרה לא פחות טוב מג?ים מוריסון ויחד - כשאני על הפסנתר - היינו מנגנים את המיטב של משינה.
אסף לא כאן יותר. קשה לי להבין את זה, זה לא יכול להיות, עובדים עלינו, עוד רגע אני מתעורר מהחלום הנוראי הזה ומבין שזה סך הכל היה סיוט רע. הכותרות בעיתונים, הידיעה בחדשות, הלוויה הראשונה שאני נוכח בה, המשפחה נראית אחרת, בכי, מאות אנשים, חיילים, קצינים, חברים ומשהו בתוכי עדיין לא מצליח להפנים שזה קרה. סג?מ אסף אבני ז?ל, בנם של רחל ופנחס מכרמיאל, נהרג לאחר שהתחשמל בתאונה, במהלך תרגיל צבאי. הוא היה בן 20.
פתאום באמצע החיים
אנשים נפרדים
ילדים צעירים, אנשים מבוגרים
בסוף כולם מתישהו נופלים
ילדה בודדה שאותו היא אהבה
נשארה לבדה עם זכרון ותמונה
(שיר שנכתב ע?י אסף אבני ז?ל, זמן קצר לפני מותו)
מאז אותו היום, הזיכרון קיבל רובד ומשמעות אחרת בחיי והפך ליום של הפנמה, יום של טקס ומפגש משפחתי שאין דומה לו. לצערי נוספו ליום הזיכרון שלי עוד אנשים מיוחדים שהקריבו את חייהם על ההגנה על המולדת. אחד מהם הוא רב סרן אביהוא יעקב ז?ל, בנם של ברי וגדי שנהרג במהלך מבצע ?חומת מגן? במאי 2002, בן 24 היה במותו. אביהוא היה הסמ?פ שלי בגדוד 12 של גולני. אדם ראוי להערצה.
סרן גלעד בלחסן ז?ל, בנם של מרים ואלי שנפל באוגוסט 2006, בקרב במהלך מלחמת לבנון השנייה, היה בן 29 במותו. את גלעד אני מכיר עוד מילדותי בספסלי בית הכנסת. אדם בעל ערכים, אהבת הארץ וצניעות שלא אשכח. לפני שהתגייסתי לגולני, גלעד דאג לקיים איתי שיחות ואף צ?יפר אותי בכמה מהשיפצורים שלו ששימשו אותו כקצין בחטיבת גולני.