כדורגל נטו. כן, בטח

קשה למצוא הרבה מקומות בעולם שבהם אוהבים את האנגלים. אבל קשה למצוא גם מקום שבו פחות אוהבים אותם מאשר בארגנטינה. את השנאה הארגנטינית לאנגלים, גם אם היא הדדית וגם אם היא נסלחת, קשה מאוד להבין. נכון, שתי המדינות נלחמו סביב איי פוקלנד (או מלווינאס, בלשון הארגנטינאים). אבל בכל זאת, קרבות קשים יותר לא מנעו מהאירים, למשל, להוריד אתם פיינטים של לאגר בישיבות חבר העמים הבריטי. כך או כך, כשהשנאה הזו מגיעה למגרש כדורגל - הסיכוי שהיא תישאר רדומה שואף לסיכוי למצוא ארגנטינאי צמחוני.

מאבקי הדשא בין אנגליה לארגנטינה הם כבר שנים הרבה יותר מכדורגל. מדובר במאבק לאומי עם מטען רגשי יוצא דופן. בינתיים נפגשו שתי הנבחרות 12 פעמים (ארבעה ניצחונות לאנגליה, שניים לארגנטינה ושישה משחקים שהסתיימו בתיקו). לפחות בשלוש פעמים צבעה הירוק של השנאה שטף את הדשא.

זה התחיל ברבע הגמר של גביע העולם 1966. אנגליה מארחת את המונדיאל ופוגשת את ארגנטינה באיצטדיון וומבלי. המשחק אגרסיבי, התיקולים משרים אווירה של קרב. הקפטן הארגנטיני, אנטוניו ראטין, מורחק. אבל באותם ימים לא היה כרטיס אדום. ידיעה מוגבלת של השפה האנגלית גורמת לראטין לא להבין, או לרצות לא להבין, מה אומר השופט. לוקח לו 8 דקות לרדת מהמגרש. שער בודד של ג'ף הרסט מסדר לאנגליה ניצחון. בתום המשחק מזהיר המנג'ר האנגלי, אלף רמזי, את שחקניו לבל יחליפו חולצות עם הארגנטינאים. "אנחנו לא מחליפים חולצות עם חיות", הוא מסביר.

אבל לב ליבה של השנאה היוקדת טמון בשני תאריכים: 1982, מלחמת איי פוקלנד היא, לדעת רבים, האירוע הקטן שבהם, שכן 4 שנים לאחר מכן, במונדיאל במקסיקו 1986 מגיע דייגו ארמנדו מראדונה, ואיתו "יד האלוהים" המפורסמת. מראדונה מבקיע בידו ומדיח את אנגליה בדרך לתואר הנכסף. עבור הארגנטינאים, נמחקה חרפת התבוסה בפוקלנד. עבור האנגלים, נמחקה ארגנטינה מהאנושות.

דור שלם גדל באנגליה על שנאה ל"ארג'יס", דור שלם שמקבל את ההזדמנות לנקום בצרפת 98'. שמינית הגמר. מראדונה כבר מזמן מריץ שורות במקום פאסים, ולאנגליה יש את בקהאם וילד הפלא – מייקל אואן. המחצית הראשונה מסתיימת ב-2:2. מחצית שניה, דייויד בקהאם מגיב על עבירה של דייגו סימאונה בקטנה לרגל. סימאונה מתפתל מכאבים מדומים, והשופט קים נילסן שולח את "בקס" ליציע. אנגליה, בעשרה שחקנים, נכנסת לבונקר שלא נראה מאז ימי הבליץ על לונדון. זה מחזיק מעמד לאורך המשחק וההארכה, אבל בתום בעיטות ההכרעה, אנגליה שוב עם הזנב בין הרגליים.

מאז נדמה היה שהיחסים בין שני העמים הפשירו מעט. באוגוסט אשתקד ביקר ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, בארגנטינה – לראשונה מאז המלחמה ההיא - והכריז: "הגיע הזמן להכיר בעבר כשייך לעבר". המאמן השוודי של אנגליה, סוון גוראן אריקסון, הביא את רוח הפיוס למגרש. "מוטב לקחת את המשחק אך ורק כמשחק כדורגל, ולא לחשוב על היסטוריה ועל נקמה", אמר השבוע ל"דיילי מירור".

הבלם האנגלי ריו פרדיננד, הגדיל לעשות וגילה שהוא מעריץ את מראדונה. במה שנחשב כמעט ככפירה באי הירוק, הוא גם הודה כי לו היה במקומו במשחק ההוא, היה נוהג בדיוק כמוהו. אפילו בקהאם הספיק לסלוח על מונדיאל 98'. במחווה ג'נטלמנית בריטית הוא אמר שהוא מייחל להצלחת ארגנטינה במונדיאל, למען חואן ורון, חברו למנצ'סטר יונייטד.

לארגנטינאים, כידוע, יש כרגע בעיות הרבה יותר גדולות כמו איך לגמור את החודש. ואולי דווקא בגלל זה, הם פחות סלחנים. ורון נותר אדיש לג'סטה הבקהאמית. למרות מיליוני הפאונדים שזרמו לכיסו בשנה האחרונה ביונייטד, הוא נזכר לפתע ש"לעיתים הרגשתי שמשפילים אותי" במנצ'סטר. בראיון ל"ניוז אוף דה וורלד" הבריטי הוא המשיך לחמם את האווירה: "למרות שאסור לערבב פוליטיקה וכדורגל, כדור היד היה כמו להביס את אנגליה לאחר מה שקרה בפוקלנד. זו היתה נקמה".

החגיגות הראוותניות של יובל הזהב של המלכה אליזבת השניה בלונדון, ומראה תושבי בואנוס-איירס מחפשים שיירי מזון בפחי אשפה, עשוי להטעות. שלטון הגנרלים והעוני של ארגנטינה הצמיח דור כדורגלנים טוב בהרבה מזה של הדמוקרטיה המערבית השבעה. בכל מה שקשור בכדורגל, מוטב להיוולד ארגנטינאי. מצד שני, כנראה שבכל פרמטר אחר, עדיף להיות אנגלי. ביום שישי, ב-14:25, משני צידי העולם, הכדורגל והפוליטיקה יעצרו את נשימתם.