רימון לגבות

כילד הייתי קצת ספקן. זה ענין גנטי. עד שלא בא מישהו מחופש לזקן ושתה את היין, לא האמנתי לסיפור ההוא עם אליהו הנביא בליל הסדר. גם האזהרות על הרגליים השמנות שיהיו לי אם אוכל בעמידה לא עשו עלי כל רושם. הרקוב בבננה תמיד הגעיל אותי. גם כשאמרו לי שזה דבש. הלכתי עקום למרות שאמרו לי שזה גורם לגיבנת. עשיתי פרצופים מול המראה ולא האמנתי שזה יכול להיתפס. הקיצור, לא מאוכלי הלוקשים הייתי.
היה רק דבר אחד, הקשור בראש השנה, שבו האמנתי אמונה שלמה. זה לא שבראש השנה הייתי יותר צדיק משאר הילדים. כלל וכלל לא. גם אני מדדתי את אורכה של התקיעה הגדולה (למי שחייב: 48 שניות בתשנ"ד, זה היה השיא אצלנו בבית הכנסת). גם אני לא ידעתי אף פעם אם אני ב"למנצח לבני קורח מזמור" הרביעי או החמישי (למי שחייב: מדובר במזמור שאומרים בתחילת התפילה שבע [!] פעמים). גם אני ספרתי כמה דפים כבר עברנו וכמה עוד נותרו, וגם אני הגנבתי במבה לפה משקיות החג של הילדים. ובכל זאת, לזה האמנתי אמונה שלמה: ברימון יש תרי"ג גרעינים. לכולנו מכרו את זה מתישהו בגן, ואף אחד לא יוכל לערער אצלי את האמונה במיתוס המוזר הזה (ברימון קטן יש גרעינים קטנים, אם זה מה שהתכוונתם לשאול). על העניין הזה לא אוותר לעולם. אני סומך על עמנו קצר הרוח שלא יוציא מקרבו את הנודניק עם הסבלנות לשבת ולספור גרעין גרעין כדי לנפץ לי את המיתוס האחרון.