שימי מסכה אחותי (ולא רק בפורים)

מאת: מאי רוזן

לאחר כמה מקרים מהם הסקתי כי רוב הגברים נכנסים לפאניקה כשהם מכירים בחורה משכילה, דעתנית, מרוויחה ומוצלחת (ותסלחו לרגע על המחסור בצניעות), ולאחר שהתעייפתי מפרידות מהסוג של "פעם חשבתי שאני צריך מישהי כמוך, אבל עכשיו נראה לי שאני לא אעמוד בקצב שלך", ואחרי שכמה מידידי הגברים הסבירו לי שהם מעדיפים בחורות יפות חיצונית וסבירות פנימית, על בחורות סבירות חיצונית ומדהימות פנימית, התחלתי במגמה חדשה - להסתיר את התכונות הבולטות שלי, ולהקפיד יותר על המראה החיצוני שלי, או בעברית יפה: התאמתי את עצמי למצב השוק העגום.
באווירה פורימית זו, מדדתי מסכה מאובקת שמצאתי עמוק בארון ויצאתי לדרכי צוהלת ושמחה. בדרך אל האושר נעצרתי והרהרתי קלות בסוגייה הישנה, הנושנה והכואבת למדי: סוגיית המסכות והמשחק. עד מתי נתחבא מתחת למסכות ונשחק משחקים ?

הרי כל רווק מצוי יודע כי בתחילתה של כל מערכת יחסים ישנו השלב הראשוני, השלב בו מתחילים להכיר את בן הזוג החדש, שלב הגישושים. בשלב הזה רובנו עובדות לפי שיטה שנקראה בזמנו בפי ביבי שיטת הפעימות או במילים אחרות: "יתנו-יקבלו, לא יתנו-לא יקבלו". לכל אחת מאתנו ישנו סט חוקים אותו היא סוחבת לכל פגישה שונה-שנייה-שלישית. יש מאתנו אשר ממשיכות עם הקו המנחה ואינן מסוגלות להרפות, אפילו לא לרגע דל. לא פעם או פעמיים שמעתי מחברה:"אני לא מסוגלת לגלות לו הכל בהתחלה, זה יותר מידי מסוכן, ממש מפחיד אותי, מה יקרה אם הוא ייבהל ויעלם?" ומנגד, לעיתים נדירות מאד, אני נתקלת בבחורות שבאמת מגלות את האני האמיתי שלהן על ההתחלה, כאלו שאינן משחקות במשחקים!

למען האמת אני יכולה לקבל כמעט כל גישה בהקשר הנ"ל, וזו מהסיבה שגם אני כמותן לעולם איני יודעת מי עומד מולי ועד כמה הוא סבלני כלפי שוני ובפרט לשוני שבי. כה קשה היא הבחירה בין אופציית הגילוי הטוטאלי מההתחלה לבין ההסתתרות מתחת למסכה לזמן מה. ישנם מקרים בהם המסכה שעטינו על עצמנו כל כך שונה מהמציאות, עד שגורם ההפתעה ברגע האמת הוא כל כך גדול ממה שציפה לו הצד השני, שהוא מסוגל לברוח בצהלות אינדיאניות כשהאמת יוצאת לאור, ואני לא יכולה להאשים אותו. לעומת זאת שלב המשחקים בו מגששים הוא מעין משחק מקדים - פור-פליי ומי מאתנו מוכנה לוותר על השלב הזה ביחסי המין? אף לא צדיקה אחת בסדום!

אז איך בכל זאת מוצאים את האיזון? הרי חלק מסוים מהכיף של ההתחלה הוא לא לדעת, והמהדרים יאמרו שעדיף להשאיר איזה שפן או שניים בהישג יד לימים של בצורת קשה. מצד שני כשרוצים לבנות קשר אמיתי שמושתת על אמון הדדי, איך יהיה אמון אם אין אפילו שמץ של אמת בפרסום?
אני אישית חסידה של עיקרון הגילוי הנאות, ומה כוונת המשוררת? אכן אין צורך לספר בדקה הראשונה ה-כ-ל (כמו זה שאת עדיין מוצצת אצבע בלילה…בעצם אולי את זה כן כדאי לספר לו...) ורצוי אפילו להשאיר קצת אינפורמציה לצד השני לגלות בכוחות עצמו, על ידי כך ניתן גם לראות איך מנגנון הסקת המסקנות שלו פועל באותה ההזדמנות. לטעמי האמת תמיד עדיפה והרי אם תכונה מסוימת באופיינו מספיק בולטת אזי בן הזוג החדש שלנו יבחין בה במוקדם או במאוחר ממילא.

הבא נתכנס אם כן, אף אחת מאתנו אינה רוצה לשמוע את המשפט "זה לא מה שקניתי? אני דורש את הכסף שלי בחזרה" ובטח ובטח שלא היינו מעונינות בחבר שאינו רוצה אותנו במלוא רמח איבריו !
אז בפורים אני מרשה לעצמי להתפרע, הופכת לסינדרלה ליום אחד אבל כשהמסיבה מסתימת וההנגאובר חולף עובר לו, אני חוזרת לדלעת הטובה והמוכרת ומקפידה על הצביון האישי שלי. יותר עדיף.