זה עכשיו?

על העצים שבפתח בניין המגורים היא הצמידה את זה. היא עשתה את זה עם אקדח סיכות. בעוד כמה ימים הדפים יתלשו, אבל הסיכות יישארו. העץ שליד המדרגות כבר עבר כמה סיכות בחיים שלו. יש עשרות חלודות עליו, מקובעות. הוא כמו קיבל את עצתן. מרכין ראשו אליהן, אבל בזקיפות קומה.

על המודעות היה כתוב:

היא מתפללת בבוקר. פרקי תהילים תוך הליכה. לפעמים מגבת על ראשה. היא מחזיקה את הספר בשתי ידיה, כמו רוצה לשפוך אור על פניה, או סתם כפי שהיא חושבת שצריך להחזיק את זה כך. מתוך כבוד, או אי ידיעה; זה אותו דבר. שפתיים נעות, כל הברה מקבלת את קיומה. נשיפה ונשימה ובו בזמן הברות, אותיות, ניקוד, פיסוק. דגש. כמה שיותר פרקים, כמה שיותר הברות. יש מילים שהיא חיפשה לאחר מכן את משמעותן, ויש כאלה שלא. בכל מקרה היא לא פוסחת.

הוא גר ממולה, הוא רואה זאת כל בוקר. לאחרונה לקח כמה מדבריו, ושם אותם על הספסל שברחוב. הוא מיין כמעט יום שלם, ושם את זה מקופל על הספסל. הוא כבר לא צריך את הדברים האלה, וממילא כבר שבועיים שרצה לעשות מעשה טוב. הדירה שלו עכשיו מאווררת יותר. המחשבות שלו נחות על שולחנות הגיהוץ, חסרות צווארון, מסתכלות לתקרה מריירת משמעות. הוא שם על הספסל כפות גדולות מפלסטיק, צבעוניות, אהיל בצבע בורדו, כמה חולצות מכופתרות, נעלי התעמלות, כוננית בצבע עץ טבעי, וסט רמקולים ישן. יש עוד כמה דברים שהיו לו לתת, אבל הוא שמר אותם לפעם הבאה. הוא כבר הבין שהוא עושה זאת בשבילו, אז למה לא להרוויח מזה בפעם אחרת, או לחכות עם זה לעוד גל. הוא מאפסן רגשות. כך תמיד היה.

הבוקר הוא אותו בוקר. היא קמה, מתפללת, לוחצת על הקומקום החשמלי (פעולה זו גורמת לה להחזיק את ספר התהילים ביד אחת, אבל רק לכמה שניות), מסרקת שערה (שוב; פעולה זו, וכו'), מתיישבת על המיטה, ממשיכה לקרוא עד כמה שאפשר, ומתלבשת. היא מאכסנת את רב מוצרי הבית שלה באותן קופסאות. זה עומד בסדר מופתי. כל הברה, כל אות. הקופסאות שקופות, אפשר לראות דרכן את המוצרים ולכן – או אולי בגלל – היא מקפידה לנקות אותן תכופות. יש להן מכסים לבנים. היא הייתה ועד הבית. עכשיו כבר לא.

באותו לילה כתבה את כל הפתקים האלה. היא התחילה לכתוב אותם עם עט, אבל עברה לטוש שחור. מתחת לשורה הוסיפה קו אדום. העציץ שהיא טיפחה נפל על השטיח בגלל הרוח, אבל היא המשיכה לכתוב. היא חיכתה שכולם ילכו לישון וירדה לתלות אותם. היא הסתכלה טוב-טוב. היא ירדה והצמידה אותם על העצים. היא ירתה את הסיכות והצמידה. היא עשתה את זה כמה שיותר קרוב לעץ וזה היה כמו משתיק קול. זה עלה בראשה בזמן שהיא עשתה זאת – שזה כמו משתיק קול – אבל לא היה לה זמן למחשבות. אפשר, אחרי זה, לחשוב על מה היו מחשבותיה.

הוא ראה את זה מהחלון שלו. כמו כל אחד שחזר לילדותו, כיבה את האור שבדירתו והסתכל על זה כפוף. כמעט בגובה אדן החלון. הוא ראה את זה, הוא גם ראה שחזרה ואספה את החול שנפל מהעציץ על השטיח. הוא הסתכל על זה מהחלון, הוא נזכר שהיה מציץ כך, בילדותו, בשכנתו. היא הייתה מבוגרת ממנו. מעניין בת כמה היא עכשיו, ואיך היא נראית. הוא היה מאונן כמעט בכל פעם שהיה צופה בשכנתו. הוא היה נער אז, הכל היה לפניו.

הוא היה מאונן עליה כשצפה בה. היא גרה לבד ומדי פעם היה מגיע מישהו – אותו אחד - שאחז בה חזק. הוא זוכר פעם אחת שראה אותה מגיעה לביתה, מחליפה לבגד אחר (אוברול צמוד), וממתינה על ברכיה ממול הדלת. הוא זוכר ששאל את עצמו למה הם לא יוצאים מהבית, אם היא החליפה בגדים. זה עכשיו? כל מה שקורה, זה עכשיו? הסיכות, רק הסיכות יישארו. חלודות, מחזיקות את העץ שבפתח הבניין.