נושאים חמים

קינת המטומטמים

נוכח הביקורת הבינלאומית הבוטה נגד ישראל לאור אירועי המשט לעזה, מסביר הפילוסוף הצרפתי מדוע העולם נוהג בצביעות הנשענת על דיס-אינפורמציה שיטתית

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

מובן מאליו, עמדתי לא השתנתה.

כפי שאמרתי ביום ההתרחשות, בוויכוח סוער שניהלתי בתל אביב עם שרה בממשלת נתניהו, אני עדיין סבור שהדרך בה בוצעה התקיפה על "מאווי מרמרה" לא הרחק מחופי עזה, היתה "טיפשית".

אם היה נותר בי צל של ספק, בדיקת האנייה השביעית שבוצעה בשבת בבוקר ללא כל אלימות, היתה משכנעת אותי שיש דרכים אחרות לפעולה, דרכים שהיו מונעות את נפילת ישראל למלכודת הטקטית והתקשורתית שטמנו לה המסיתים, אנשי "שחררו את עזה", ואף מונעות את שפיכות הדמים.

בהמשך לדברים שנאמרו, שטף הצביעות, חוסר האמונה, ובסופו של דבר הדיס-אינפורמציה שכאילו המתינה להזדמנות זו כדי לפרוץ ולזרום ברחבי התקשורת העולמית, בדומה לכל הפעמים האחרות שבהן מדינת ישראל טועה או שוגה, אינם מקובלים כלל.

את המשפט שנעשה בו שימוש עד בחילה בעניין "המצור שהטילה ישראל", שעה שההגינות הבסיסית ביותר דורשת להבהיר שמדובר במצור שהטילו ישראל ומצרים לאורך הגבולות המשותפים של שתיהן עם רצועת עזה, וזאת בברכתם הכמעט גלויה של כל המשטרים הערביים המתונים, אפשר להגדיר רק כדיס-אינפורמציה. אותם משטרים מאושרים כמובן לראות שמישהו אחר מרסן את השפעת הזרוע החמושה, המחנה הקדמי, ואולי, בבוא היום, את נושאת המטוסים האיראנית באזור.

המצור איננו מצור

דיס-אינפורמציה: עצם הרעיון של "מצור כולל וחסר רחמים" (מאמר מערכת של לוראן ז'ופרן ביומון הצרפתי "ליברסיון" מה-5 ביוני), "הפיכתה של האנושיות (בעזה) לבת ערובה" (מאמרו של ראש הממשלה לשעבר דומיניק דה וילפן, "לה מונד" ה-5 ביוני). המצור, עלינו לזכור ולהזכיר ללא הרף, נוגע רק לנשק ולמוצרים הנחוצים לייצורו. הוא אינו מונע את הגעתן היומית מישראל של 100 עד 125 משאיות עמוסות מזון, תרופות, ציוד הומניטרי. האנושות בעזה אינה בסכנה. לומר ש"מתים בעזה מרעב" פירושו לשקר.

אפשר להתווכח על המצור הצבאי ולדון בסוגיה אם זו הדרך המתאימה להחליש, ובבוא היום להפיל או לא להפיל, את ממשלתו הפשיסט-איסלמית של איסמעיל הנייה, אולם, אין כל ויכוח על העובדה שהישראלים המוצבים יום ולילה במחסומים שבין שתי הטריטוריות הם הראשונים שעושים את האבחנה המשמעותית בין המשטר (שיש לבודד) לאוכלוסייה (שהם נמנעים מהפיכתה לחלק מהמשטר או להענישה, כיוון שהסיוע מעולם לא נעצר במחסום).

דיס-אינפורמציה: השקט הלא-מוחלט בעולם לגבי העמדה הבלתי-אפשרית של חמאס, ולפיה המטען בספינות מילא את תפקידו הסמלי, קרי הפלת מדינת ישראל במלכודת הטעות, ויציאה במתקפה חסרת תקדים של דמוניזציה (ב"ליברסיון" הופיע המשפט הנורא שנועד לגזול מישראל כל לגיטימציה - "ישראל, מדינה פיראטית"). במלים אחרות, לאחר שסיימו את הביקורת היו הישראלים אמורים להעביר את מטעני הסיוע ליעדם, ושקט שרר בהתייחסות להחלטת חמאס לחסום את מעבר המשלוחים בכרם שלום, ולהניח להם להרקיב אט-אט.

לעזאזל עם הסחורות שעברו בידי המוכסים היהודים! לזבל, כל אותם צעצועים שהעלו דמעות בעיני הנשמות הטובות באירופה, אולם טומאו וזוהמו לאחר ששהו שעות ארוכות מדי בנמל אשדוד. ילדי עזה היו מאז ומעולם - בעבור האיסלמים שתפסו את השלטון לפני שלוש שנים - מגינים אנושיים, בשר תותחים או חומר תקשורתי. שאיפותיהם או צעצועיהם הם הנושאים האחרונים שמטרידים מישהו. אבל מי יאמר זאת? מי יביע התמרמרות? מי יעז לומר שאם נמצא בעזה "חוטף בני ערובה" נצלן, נטול מצפון וקר רוח של סבל אנושי ובמיוחד סבלם של ילדים - ובקיצור, מי יאמר שאם יש פיראט - זו אינה ישראל אלא החמאס?

ארדואן - לא ממגיני הדמוקרטיה

עוד דיס-אינפורמציה - מגוחכת, אבל בהתייחס להקשר האסטרטגי הרת אסון - נאומו בקוניה שבמרכז טורקיה, של ראש ממשלה שמכניס לכלא כל אדם שמעז להזכיר בפומבי את שואת הארמנים, ושיש לו החוצפה לגנות, באוזניהם של אלפי מפגינים משולהבים שצורחים סיסמאות אנטישמיות, את הטרור המדיני של ישראל.

ועוד דיס-אינפורמציה: קינת המטומטמים מביאי התועלת, שנפלו עוד לפני ישראל בפח שטמנו ה"הומניטרים" המוזרים האלה, שהם (בארגון IHH למשל) חסידי ג'יהאד וקנאי חזון אחרית הימים האנטי-ישראלי והאנטי-יהודי, נשים וגברים שאחדים מהם, ימים ספורים לפני התקיפה, הכריזו על רצונם למות "מות קדושים". כיצד יכול היה סופר בעל שיעור קומה כהנינג מנקל השוודי להניח להם לנצלו? כיצד הוא יכול לשקול איסור על תרגום ספריו לעברית, ומסוגל בו-זמנית לשכוח את השוני המקודש שבין ממשלה לוקה בחסר או מטופשת לבין חלק מהציבור שאינו בהכרח מזדהה אתה, אולם לוקח חלק במיזם החרם המטורף? כיצד רשת בתי קולנוע בצרפת ("אוטופיה") מסוגלת, בדיוק באותה הצורה, לבטל את הקרנתו של סרט ("חמש שעות מפריז") רק משום שהופק בידי ליאוניד פרודובסקי, שמחזיק בדרכון ישראלי?

מפיצי הדיס-אינפורמציה, גדודי "טרטיפים" (על פי טרטיף של מולייר - מתחסדים וצבועים) מצרים על כך שישראל חומקת מהדרישות לחקירה בינלאומית כאשר האמת כה פשוטה והגיונית. ישראל מסרבת לחקירה על פי דרישת המועצה לזכויות האדם של האו"ם, שם מולכים הדמוקרטים הדגולים כגון הקובנים, הפקיסטנים והאירנים. ישראל אינה רוצה בהליך נוסף דומה לזה שהסתיים בדו"ח גולדסטון, שהוכן לאחר המלחמה בעזה על ידי אותה ועדת בדיקה אוהדת שבה חברים חמישה שופטים (שארבעה מהם לא הסתירו מעולם את היותם אנטי-ציונים), והסתכם ב-575 עמודי ראיונות עם לוחמים ואזרחים פלסטינים שהתקיימו בתוך ימים ספורים, בפיקוח הקומיסרים הפוליטיים של חמאס (מעשה שלא נעשה מעולם בתחום הזה).

הביקורת תהיה בעוכרו של השמאל האירופי

שישראל לא היתה מסוגלת לקבל (ואיך אפשר לטעון נגדה?) היא המסכה שעטה המשפט הבינלאומי לגבי חקירה חפוזה שמסקנותיה ידועות מראש ושמטרתה לגרור באופן חד-צדדי לחלוטין את הדמוקרטיה היחידה באזור אל ספסל הנאשמים.

מלים אחרונות. בעבור אדם כמוני, בעבור מי שטוען שיחד עם אחרים עזר להמציא את הפעולות הסמליות האלה (אנייה לווייטנאם, צעדה למען קמבודיה ב-1979, חרם אנטי-טוטליטרי מסוגים וסיבות שונים, או באחרונה, חצייה ביודעין של גבול סודן במטרה לפרוץ את המצור שבצלו בוצעו מעשי הטבח בדרפור). במלים אחרות, בעבור מי שמקורב למעורבות הומניטרית ולמהומה התקשורתית שכרוכה בה, סאגה מעוררת רחמים זו מזכירה קריקטורה, או את חיוכו המעוות של הגורל.

אולם, זוהי סיבה נוספת לא לוותר. סיבה נוספת לסרב לעירוב הז'אנרים, להיפוך הסמלים והערכים. סיבה לעמוד נוכח מחטפי המשמעויות שמעמידים לשירות הבריונים את רוח הפוליטיקה שנוצרה כדי להתנגד להם. עליבותה של הדיאלקטיקה האנטי-טוטליטרית ושל היפוכיה וחיקוייה. מבוכתו של עידן שבו נלחמים בדמוקרטיות כאילו היו דיקטטורות או משטרים פשיסטיים. ישראל היא אמנם במוקד המערבולת הזו של שנאה וטירוף, אך המערבולת הזו נוגעת, ועלינו להיות ערים לכך, לאחדים מהקניינים היקרים ביותר - לתנועת הרעיונות, בעיקר בשמאל, בשלושים השנים האחרונות, ולסכנה העומדת מולם. והמבין יבין.