החופש העצוב של ילדי צד"ל

מאת תולי שרגאי

בחופש הגדול הקודם הם היו בקייטנה בכפר קליעה, דרום לבנון. קייטנה שגרתית: המנון לקבוצה, טיולים ונסיעות לחוף הים בצור.
שנה אחרי הם בקייטנה שמארגנת החברה למתנ"סים לילדי צד"ל. האמת? די דומה: שם לקבוצה, שירים וים, רק בנתניה. ויש גם תוספת קטנה – שעה בכל יום מוקדשת למורשת הלבנונית: ריקודי דבקה, שירים ופתגמים. משהו להזכיר את הבית. אבל איך אפשר בכלל להשוות, הם אומרים. שם זה היה הבית, עם כל הילדים שהם מכירים והמשפחה, שם זו הייתה המולדת. כאן זה חו"ל, רק בלי הכיף.

ובכל זאת, הקייטנות שמארגנת החברה למתנ"סים הן אולי קרן האור היחידה בכל מה שקשור לקליטתם בארץ, הן מוציאות אותם ולו לכמה שעות מהמתקנים בהם שוהים המשפחות. 1300 ילדי צד"ל משתתפים בקייטנות, בשבעה מרכזים ברחבי הארץ. את הקייטנות מדריכים ערבים ודרוזים, עובדי החברה למתנ"סים.

קבוצת נערים, השוהים בארץ מאז הנסיגה, ישבה השבוע בקייטנה בנתניה ונזכרה בלבנון. על השאלה למה הם הכי מתגעגעים עונים כולם "לחדר שלנו בבית". כריס, ילד ערני במיוחד בן 11, מספר שלפני הנסיגה אביו השלים את בנייתו של בית חדש בן שתי קומות "לכל אחד היה שם חדר לבד. קשה לנו עכשיו לגור בחדר אחד כל המשפחה, הילדים עם ההורים". כצפוי הם מתגעגעים לחברים, למשפחה ולשכנים, ואז אומר מישהו בפאתוס "לאדמת לבנון", וכולם מהנהנים בהסכמה ומסמנים את הכיוון אליו תתגלגל השיחה. מישהו אחר מזכיר בגעגועים את האוכל הלבנוני: "הטבולה, האורז, בשר על האש, כל הטעמים הלבנונים". אתם לא מכינים את האוכל הזה כאן? "מכינים, אבל אין לזה את אותו הטעם". מה עם הממתקים הישראלים, במבה ביסלי? נו, באמת.

קבוצה של בנים יושבת בצד, לא משתתפת בשיחה. רק כשנשאלת השאלה מה הם זוכרים מהנסיגה כולם מרצינים.
פול, בן 13: "ביום הנסיגה, בשעה 11 בבוקר הורי אמרו לי שאנחנו עוזבים מיד. רצתי מהר וסיפרתי לחברים, הם חיבקו אותי ובכו, לא נתנו לי ללכת. כשעזבתי, חבריי רדפו אחרי עד למחסום של הכפר וכולנו בכינו".
למה הם לא עזבו יחד איתך?
"כי הוריהם לא היו בצד"ל. הם לא שיתפו פעולה עם ישראל אז הם יכולים להישאר".
אתה כועס על אביך שהיה בצד"ל ?
"כן".
מאז הנסיגה דיברת עם החברים שלך?
"אני מדבר איתם בטלפון, המצב שם לא טוב. חיזבאללה נכנס ועושה מה שהוא רוצה, לוקחים דברים מהבתים שלנו, שורפים אותם".

על יום הנסיגה מדברים הילדים בכעס. כריס: "תוך שעה כל המוצב של אבי היה מפורק, כל האנטנות, כל הציוד. הישראלים עזבו בלי לקחת כלום. נסענו לגבול ישראל באוטו החדש שלנו, רצינו להכניס אותו אבל לא נתנו לנו, החיזבאללה שרפו גם אותו".
פול: "חשבנו שברק הולך לצאת מלבנון, אבל הקדמת הנסיגה הפתיעה אותנו. קמנו יום אחד בבוקר, והגיבוי שהיה לנו נעלם".
כריס: "בכלל לא התכוונו לקבל אותנו בארץ, רק כשראו את הלחץ על הגדר נתנו לנו להיכנס".
הנד: "עד מתי נחייה בישראל? אני מרגישה שאנחנו נטל על ישראל והיא מנסה בכל מיני שיטות לגרום לנו לחזור ללבנון. הקייטנה והטיולים שעושים לנו זה בשביל למרוח את הזמן, מנסים להשקיט אותנו אבל ההורים שלנו מאוד כועסים". נראה כאילו בבת אחת הם התבגרו "עכשיו אנחנו צריכים לעזור להורים, כי רק אנחנו נשארנו להם. אנחנו צריכים לעשות הכל כדי להשכיח מהם את הכאב. אז אנחנו הולכים לקייטנה כדי שלהורים יהיה קצת שקט מאתנו".

מוחמד הוא רכז הקייטנה, בן 25, תושב הכפר בקה אל גרבייה בואדי ערה, מוסלמי. כשהתקשרו אליו וביקשו שידריך את ילדי צד"ל ביקש כמה שעות לחשוב.
"כששמעו בכפר שאני הולך לעבוד עם אנשי צד"ל היו איומים ודיבורים לא יפים. אמרו שאני כמוהם, מרגל ומשתף פעולה. מצד שני היו כאלה שאמרו – אלה ילדים, הם לא אשמים במה שהוריהם עשו. הגעתי למסקנה שגם דרוזים ונוצרים ישראלים משרתים בצבא, אז מה ההבדל אם אלו נוצרים ודרוזים מלבנון שעובדים עם הצבא הישראלי?"
מה אתה מרגיש כלפיהם, כבני אדם?
"כערבי אני יכול להזדהות עם הכאב שלהם על עזיבת הבית והאדמה. אצלנו זה לא כמו אצל היהודים שכל חודש עוברים דירה, הערבים לא זזים מהאדמה שלהם עד שהם לא מוכרחים. לדעתי ממשלת ישראל היתה צריכה לחשוב יותר לעומק על עתיד הצד"לניקים ולעשות הכל כדי להחזיר אותם ללבנון. ברור שהם לא יסתדרו פה בארץ. אבל הם יישארו רק בשביל הילדים".

קבוצת הילדים שיוצאת עכשיו לארוחת עשר ישראלית, ולא לבנונית לצערם, לא מוכנה לשמוע על שנים של שהות בישראל. איפה הם חושבים שיבלו את החופש הגדול הבא? "בטוח שבלבנון".