פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המוסיקה של השפה הרקובה

      אי אפשר להבין את פשר שיריו של יואב רינון אלא מתוך האזנה משלימה ליצירתו של מאהלר, "השיר על הארץ"

      קינת מרסיאס, שלושה תהלים, שיר השירים, מאת יואב רינון, הוצאת כרמל, 2008

      בפתח הדבר שצירף יואב רינון לספרו "קינת מרסיאס, שלושה תהלים, שיר השירים" נכתב כי "הדיאלוג שבבסיס הספר מוצא את ביטויו הלשוני בשיח שהוא מנהל עם השפה הגרמנית. הנאצים, כפי שטען בצדק ויקטור קלמפרר, השתמשו בשפה הגרמנית שימוש שהותיר אותה מזוהמת (...) הגרמנית היא השפה היחידה, פרט לעברית, שציטוטים בה מופיעים בספר, והם מובאים רק בחלקו האחרון ורק מיצירה אחת: 'הפרידה'. יתר על כן, יצירה זו אינה גרמנית במקורה, אלא סינית, והגרמנית שלה נקשרת כאן קשר בל-יינתק עם יצירתו של המלחין היהודי המומר גוסטב מאהלר, 'השיר על הארץ' (...) הספר פותח במיתוס על המעבר המזהם מהמוסיקה למלים ומסתיים בשיבה מהמוסיקה של 'השיר על הארץ' אל המלים המזוהמות של הגרמנית" (רינון, עמ' 11-12).

      אכן, ספרו של רינון רצוף שברי פסוקים עבריים - מקראיים, ימי-ביניימיים ומודרניים (וכולל דגימות משירת פגיס, זך, ויזלטיר ורביקוביץ). לקראת סופו (מעמ' 69 ואילך) גם משולבים בו ציטוטים מן השיר החותם את היצירה המאהלרית. השילוב הבלתי שיגרתי בין קול לצליל ביצירה זו, שממדיה סימפוניים, קשור קשר ישיר לתפישתו של רינון את השירה כאמנות שהורתה בחטא; עונשו של הסאטיר מרסיאס, אמן האבוב, שהפסיד בתחרות לאל אפולו, נגן הלירה המזמר. אולם מהות הדיאלוג בין העברית לגרמנית, שרינון מצהיר עליו בפתח הדבר שלו, אינה מתפענחת בקלות. למעשה, אי אפשר להבין את פשר הדיאלוג הזה אלא מתוך האזנה משלימה ליצירתו של מאהלר.

      "זיהום" השפה הגרמנית על ידי הנאצים, שהוא בסיסו הרעיוני של הספר, משמעו תנועה מן ההווה אל העבר - חלחול חולני המגיע עד לכתבים העבריים הקדומים. מתוך חולניות זו נוצרת דמותו של "יואב", גיבורה הדווי של מסה שירית זו, השקוע כולו ב"הווה" בודלרי, ומבקש לשים קץ לחייו. ואילו רמזי המוסיקה בספר זה - הדיו של מאהלר - הם רמזי העתיד, המעומתים עם הכרתו של הדובר במגבלותיה של השירה ובמגבלותיו שלו: "כי גם לך אין כל יתרון, יואב, / על פני הלשונות הלוחכות / בערימת המלל שנרקב / בחום אותן קרניים לא ברוכות. // כמותן אתה בוחש נזיד מלים, / מקדיח במשקל ובחרוז / תבשיל צפוי שכל צליליו כבולים / ומקורו שאול. לא אור גנוז // היא השירה, רק בוץ וזוהמה / הניזונים עדיין ממותי, / ופי המשורר, כמו רימה, / נובר בתוך הצליל האלמותי" (עמ' 20-21).

      די בשורות אלה כדי להבין ממה ניזונה קינה שירית זו. ואין הכוונה לכבלי השיר הקלאסיים, שתבניתם הקבועה ממחישה את האי-יכולת והאי-רצון של הדובר להיחלץ מכלאו. מדובר כאן בניגוד בין קיבעון שירי זה לעולמו הטרנסגרסיווי של מאהלר. "השיר על הארץ", הספוג גם הוא במנות נכבדות של ארוס ותנטוס, הוא דוגמה (שגם רבים משונאיו של מאהלר משלימים עמה) להפיכת הסנטימנטליות, האי-גיוון התימטי וכשרון התזמור (שגם הוא נחשב לעתים "חסרון" של מאהלר, מפני שלדעת אחדים חיפה לא פעם על מגרעות הרגשנות והנושאים השחוקים) לקינה יפהפיה, שהאישי נהפך בה לאוניוורסלי.

      "כמה שביר / כוחה המדומה של התבונה" (עמ' 30), כותב רינון, ומאבקם של השכל והרגש, המהדהד את מסתו הנודעת של רוסו על מוצא הלשונות (מאמר ביקורת של רינון על מסה זו התפרסם במוסף זה וכותרתו: "בראשית היתה רק המלודיה", 13.10), אינו מוצא כאן - במכוון - את פורקנו. גם דוברו של רינון מסכים על כורחו עם הקביעה כי "לשונותינו ערכן רב יותר בהיכתבן מאשר בהידברן, וקוראים אותנו ביתר עונג מאשר מאזינים לנו" (ז'אן-ז'אק רוסו, מסה על מוצא הלשונות, רסלינג, 2008, עמ' 92). "לנו", במילונו של רוסו, משמע לשונות המערב, שבניגוד ללשונות המזרח הן "נעדרות תנודות הקול למי ששרתה עליו הרוח", ו"מספקות רק זעקות לרדופי השטן" (שם).

      הגרמנית של מאהלר, אם כן (ובמיוחד המלה החרישית החותמת את קינתו: Ewig-Ewig), מבטלת את עצם ההפרדה בין הלשונות, משקיטה את זעקות "רדופי השטן" ומתיכה את הקונפליקטים כולם לתרדמה נצחית, שבמובן מסוים היא גם שיבה אל מוצא השפה: לשונות המזרח והמערב שבבסיסה המילולי של היצירה המאהלרית (השירים המולחנים, כידוע, הם עיבודים של מאהלר לשירים סיניים), לשונות המערב והמזרח שבבסיס הווייתו (כיהודי מומר הדובר גרמנית) וההתבוננות בכל אלה מבעד לפריזמה ה"מזהמת", המעסיקה את רינון.

      השורות החותמות את ספרו של רינון: "ולא תהי לך עוד ממלכה, / דמעיך בפתך המלוחה" (עמ' 89) רומזות אולי לדמעות שחנקו את גרונה של זמרת נודעת, באחד הביצועים המפורסמים ביותר ליצירה זו של מאהלר; דמעות אלה הן אולי אחריתו של אותו נהר שפעם היה מרסיאס, בטרם נפשט עורו.