המעמד השליט

בעניין אחד אין לי ויכוח עם בן זילכה: הטוקבקיסטים שקוראים לשחרורו של גלעד שליט אכן שינו את הסדר הקיים. זהו הטקסט הרביעי שמתפרסם על אודותיהם בוואלה! בשבוע האחרון. אנחנו מגיבים לכותבי התגובות, שהפכו לסיפור. עד כאן משידורי המהפכה.

ועכשיו, בואו נחזור למיינסטרים, המקום בו ממוקמים באמת הטוקבקים הללו. לדידו של זילכה, האקט של הגולשים חתרני, בלי קשר לתכנים שהם מפיצים באדיקות. עצם המעשה, הוא גורס, הוא המהפכה בהתגלמותה: בהיררכיה הישנה, שבה כותב הטקסט חשוב יותר מהתגובות, ניבע סדק קטן. הבעיה בתזה זאת היא שלא ניתן להפריד בין אופי המחאה, שהוא בהחלט מקורי (השאלה אם הוא מרענן או טרחני נתונה לוויכוח), לבין מסריה, שאין קונסנזואליים מהם. כמעט כולם מסכימים שיש לשחרר את גלעד שליט, אך יש שמתנגדים לשחרורו בכל מחיר. צמד המילים הזה – בכל מחיר – אינו נדון במחאת הטוקבקיסטים, כמו גם בקריאות לשחרורו של גלעד שליט בעולם הלא וירטואלי, ואין זה מקרה. הקריאה לשחרורו נשענת באופן מוחלט על העולם האמוציונלי והסמלי, זה שבו אין משאירים חייל מאחור ושבו מדינת ישראל מחויבת להחזיר את כל חייליה הביתה בשלום.

בעולם המקביל, הרציונלי, עולות גם שאלות אחרות: האם יש לשחרר מחבלים שעלולים לסכן חיילים ואזרחים ישראלים בשביל חייל אחד? האם בשביל חייל אחד יש להטיל מצור כמעט מוחלט על רצועת עזה במשך יותר משנתיים ולצאת למבצעי עונשין שעלו בהרג של ישראלים ופלסטינים רבים, בהם חפים מפשע? ומהצד השני של המתרס, האם למען גלעד שליט יש להימנע ממבצע צבאי שיסכל את ירי הקסאמים ויקל על תושבי עוטף עזה, שחייהם חשובים לא פחות מחייו של חייל חטוף?

אלא שכרגע, כל מי שמעלה תהיות באשר לתבונה בשחרורו של שליט בכל מחיר מוקע מיד ככופר. כך נעשה למשה יעלון, ובמידה פחותה לציפי לבני. למעשה, הטוקבקים מהווים בעצם המשך של הדיקטטורה הרעיונית הזאת, ולא מתקפה על "הסדר הנכון" או "הסדר הקיים". הם רואים את העולם מפריזמה צרה במיוחד, זו של חייל חטוף אחד, ומתעלמים מכל שיקול שעלול להפוך את הסוגיה למורכבת יותר וגם מכל נושא שעלול להאפיל על שליט. לכן, אין פלא שעד מהרה הידרדרה התופעה לאבסורד, כשטוקבקים בסגנון "את מי זה מעניין? תחזירו את גלעד!" הופיעו בידיעות על אסונות בחו"ל או על מקרי מוות מסתוריים של תינוקות.

במובן הזה הם בהחלט "שיקוף של העולם" החיצוני, כהגדרתו של זילכה. כי בשנים האחרונות, גלעד שליט הוא הנושא המדובר ביותר כאן, עם או בלי מתקפת טוקבקים, בזמן שבצד נשכחות סוגיות מהותיות בתחום הביטחוני, המדיני, החברתי ואפילו הסביבתי. בתקופה שבה שליט בשבי, מתו מאות ישראלים במלחמה, בתאונות דרכים וגם עקב זיהום אוויר, אך הדיון על נושאים אלה נדחק בשוליים, גם מפני שבחלק מהמקרים האויב והאחראים למחדלים קצת פחות מוחשיים. בתקופה זו לא ירד החייל החטוף לרגע מסדר היום, עקב חשיבותו הסמלית ומתוקף היותו חייל שנשלח לקרב על ידי מדינה שהצבא נמצא במרכז ההוויה שלה. אין צורך במבול טוקבקים: מבול של כותבי טורים, עיתונאים ופוליטיקאים תומך בשחרור שליט. המיינסטרים הישראלי קורא גם כך לשחרור שליט בלי הפסקה.

לכן, קשה לראות בגל הטוקבקים אקט חתרני. מחאה מובנת מאליה, שזוכה להסכמה מקיר אל קיר, אינה יכולה להיות חתרנית. ומה באשר לטענתו של זילכה, לפיה "אותם קוראים מפקיעים, בצורה חוקית ויצירתית, ממוקדי הכוח את זכות הקניין שלהם על האתר והופכים אותו לשטח ציבורי, למרחב דמוקרטי אמיתי שבו לא רק בעל המאה ועושי דברו הם בעלי הדעה"? ובכן, גם במקרה הזה הם עושים זאת באישורו ובפיקוחו של האתר. נוח לו, לאתר האינטרנט הגדול, להתהדר בטוקבקים כאלה. הם אינם פוגעים כמעט באף גולש, מפני שקשה למצוא אחד שיתנגד למסרים המופיעים בהם. איש לא יעז לקרוא להוריד אותם או למחוק אותם. בעלי המאה הרי עושים מחוות לגלעד שליט בגמר האח הגדול. עם זאת, אפשר להניח שמחאה בנושאים שלא שוררת בהם הסכמה כה רחבה יצונזרו. האם אתם מדמיינים את האתרים הגדולים מוצפים בטוקבקים בסגנון "למי אכפת מגלעד שליט? לגליזציה של סמים קשים עכשיו!" או "תשכחו מגלעד שליט, מתי ישוחררו האסירים הפלסטינים?".

בכלל, ספק אם מה שחסר לספירה הציבורית הישראלית זה עוד כמה טוקבקים, ולא משנה באיזה נושא ועד כמה הם חתרניים. הטוקבקים זוכים כבר עתה לכבוד רב מדי, יחסית לחשיבותם האמיתית. דנים בהם בוועדות הכנסת, ח"כים מקריאים אותם במליאה ותוכנית טלוויזיה אווילית מתבססת עליהם. אולי כדאי להפסיק לכתוב על טוקבקים ולהתחיל לעסוק בדברים החשובים באמת. גלעד שליט הוא אחד מהם, אבל הוא בהחלט לא היחיד.