נילסן? יותר גרוע משרף

תאוריית השפיץ של הנעל הפכה שלשום, סמוך לחצות, לשיטת המשחק הרשמית של נבחרות ישראל לדורותיהן. השקפת עולמו של המאמן הלאומי לשעבר שלמה שרף, לפיה צמד המלים שיטת משחק הוא המצאה פרועה של מי שמעולם לא בעט בכדור, הפכה לנחלת הכל. אפילו ריצ'ארד נילסן אימץ אותה. אם נמני לא היה קופץ, הרצוג לא היה כובש; אם אוואט היה יותר עירני הוא היה עוצר את הכדור של הרצוג; אם איל לא היה מוסר לעידן; אם עידן היה יותר טכני; אם רק היינו מבצעים עבירה בזמן אחר ובעיקר במקום אחר; איך, אבל איך, גרשון עושה עבירה כזאת ואם כן, אז למה לעיניו של השופט; ואדורם קייסי, ממתי הוא בלם; את יניב קטן רציתם וזה מה שקיבלתם; סיכום השיטה שהנחיל שרף לעמו ישראל: אוטו באריץ' בן זונה.

הבעיה היא שנילסן התגלה כגרוע משרף. בעוד לשרף היתה אינטואיציה של סוחר מכוניות ממולח בכל הקשור להרכב השחקנים, נילסן לא חשף אפילו תכונה זאת. היתה ויש לו דרך ארץ. הוא ידע כיצד לרכוש את ליבם של עסקני ההתאחדות ושל חלק גדול מכתבי הספורט. תורת החנופה באוזניים הנכונות אף היא לא היתה זרה למאמן הדני. כאשר הגיע נילסן לבחירת החלוצים לקראת המשחקים נגד בוסניה ואוסטריה, העסק כבר היה גדול ממידותיו המקצועיות. גם ההתמודדות עם שועל ערמומי כבאריץ' חשפה את המאמן הדני של ישראל במערומיו.

הניצחון של באריץ' על נילסן החל כבר בשבועות שקדמו למשחק המכריע. זה לא שנילסן נגרר להצהרות הברוטליות של יריבו. להיפך, הוא ניסה, ובצדק, להמעיט מחשיבותן. רק נילסן שכח שבאריץ' בכלל לא התכוון לגרור אותו לדו קרב של הצהרות אלא הסתפק בפרסום דבריו במדורי הספורט בעיתונות הישראלית. את המערכה המוקדמת הזו ניצח באריץ' בנקודות. הנוק אאוט היה במגרש.

באריץ' הכיר היטב את הנבחרת הישראלית. הוא ידע ששמירות אישיות על ברקוביץ', נמני ורביבו, יקשו על ישראל לשחק בחופשיות ולהגיע למצבי הבקעה לאחר משחק מתוכנן. כך בדיוק קרה. ברקוביץ', למרות תנועה בלתי נלאית לאורך כל 90 הדקות, הפך לפליי-מייקר, תפקיד שכמעט נעלם בכדורגל המודרני. עובדה זאת ניטרלה כמעט לחלוטין את אבוקסיס שהסתפק בעבודת מגננה כאשר ניתן וצריך היה לכפות על ברקוביץ' לשחק קרוב יותר לנמני ורביבו, שלעת בלותם גילו כי הם לא רק קשרים מחוננים, אלא חלוצים דורסניים.

יתרה מכך: אם בכל זאת רצה נילסן להמשיך ולהתעקש על אי שיתופו של חלוץ או חלוצים טבעיים, צריך היה עוזרו יצחק שום להקשות עליו ולברר מדוע ראה המאמן הדני חובה לשחק עם חמישה שחקנים במערך האחורי. אחרי הכל ישראל היא זאת שהיתה צריכה לשחק במערך יותר התקפי שכן היא היתה זקוקה לניצחון ואילו לאוסטרים הספיקה תוצאת תיקו.

אין לי ספק שבאריץ' הוסיף חיוך נוסף לעצמו כאשר הוא גילה כי ברמת גן, לעיני יותר מ-40 אלף צופים רעשניים שהוסתו נגדו ונגד נבחרתו בשבועות שקדמו למשחק הגורלי, משחקת הנבחרת המקומית במערך הגנתי וללא חלוץ טבעי אחד לרפואה. גם רשעים, התברר, מלאכתם נעשית בידי אחרים.

לנילסן ניתנה הזדמנות מצויינת לחזור למערך מתאים יותר בדקה ה-25, בעקבות פציעתו של בנין, אם רק היה מוותר על עידן טל ומכניס את יניב קטן. שינוי כזה עשוי היה לבודד עוד יותר את האס, החלוץ היחידי של באריץ', וגורם להרצוג ובעיקר לוואסטיץ' להיתקע מאחור. אבל נילסן בשלו. קשר יוצא, קשר נכנס. כמו שמלמדים בקורסים למאמנים מתחילים.

קצת מעוף, קצת מחשבה. הרי הבלם האחורי של אוסטריה, ווקוביץ', ערך באותן דקות, בגיל 40, את הופעת הבכורה שלו בנבחרת של ארצו והוא בוודאי שיקשק כאילו הוא היה שחקן צעיר שקיבל את הזדמנות חייו. חלוץ כמו קטן יכול היה, בעזרת הוראה מתאימה, ללחוץ את אותו ווקוביץ' שהתנהל לאורך כל 90 הדקות בשקט ובבטחה. הוא בוודאי יספר לנכדיו על הטיול הנעים בארץ הקודש תוך שהוא מדגיש את הכנסת האורחים הידידותית מצידם של שני ישראלים העונים לשם נמני ורביבו.

במחצית השניה, אחרי הסלאלום המזהיר של נמני (לא להתרגש יותר מדי, כדרורים וסבסובים שכאלה מבצע נמני גם כאשר הוא מתופקד כקשר) ושער היתרון של גרשון, הימר באריץ' על כל הקופה. הוא הכניס שני שחקנים מהירים, לקסה ו-ואלנר, ושניים אלו, בעיקר לקסה, מיררו את חייהם של בן דיין וקייסי באגף השמאלי. על הספסל הישראלי, אחרי כניסתו של קטן במקומו של רביבו שנפצע, ישב יוסי בניון. נילסן לא ראה אותו ממטר. על הגדלת היתרון הוא לא חשב. תשובה אינטליגנטית לחילופים של באריץ' לא היו בשרוולו. היה רושם שנילסן הסתפק בפנדל של גרשון ובאריץ' המתין לשיוויון של הרצוג. השיוויון הזה הגיע בזמן פציעות. כאשר לנילסן כבר לא ניתנה שהות להגיב.

מצד שני, אם אחרי כמעט שנתיים של אימון נבחרת ישראל, כל שהיה שלשום לנילסן להציע הוא מערך של חמישה שחקני הגנה ועוד חמישה קשרים, אזי חובה להיכנע ולהודות: השפיץ הוא אותו שפיץ והנעל היא אותה נעל. כאילו לא חלף לו עשור ועימו התנדפו שלושה מונדיאלים ועוד שתי אליפויות אירופה לאומות.

סמוך לסגירת הגיליון הודיע יושב ראש ההתאחדות לכדורגל מר גברי לוי שהמאמן הדני של נבחרת ישראל מר ריצ'ארד נילסן הוא מועמדו של היושב ראש לקדנציה נוספת בת שנתיים. אין ברירה אלא להודות ולהיכנע גם הפעם: מחלת השפיץ והנעל הולכת ומתפתחת ואין מרפא.