"איזו אמא תבכה מחר – אמא שלנו? אמא שלהם?"

"נער הייתי וגם זקנתי. מכל אוצר הזכרונות שאגרתי בשבעים ושתיים שנות חיי, אזכור עד יום אחרון, בעיקר, את השתיקות הכבדות ברגע שאחרי – ואת הדממה ברגע שלפני. כאיש צבא, כמפקד, הוריתי על עשרות ומאות פעולות צבאיות, ועם שמחת הניצחון ותוגת השכול אזכור תמיד גם את הרגע שאחרי קבלת ההחלטה לצאת לפעולה: את השתיקה, את חברי הקצינים הבכירים או שרי הממשלה הקמים לאט מכסאותיהם אחרי שנפל הפור, את גבם המתרחק והולך, את טריקת הדלת – ואת הדממה שבתוכה אני נשאר לבד.

"זה אותו הרגע שבו אתה יודע כי בעקבות ההחלטה שהתקבלה עכשיו יילכו אנשים היום, מחר, אל מותם – גם מבני עמי, גם מבני עמים אחרים – והם אינם יודעים זאת עדיין. בשעה זו הם עדיין צוחקים ובוכים, רוקמים תוכניות, חולמים לאהוב, לבנות בית, ואין הם יודעים עדיין שאלה הן שעותיהם האחרונות. על מי מהם נגזר למות? מי לא יחיה מחר בשחרית הבוקר? איזו אמא תבכה מחר – אמא שלנו? אמא שלהם?".