כואב. כואב הלב. מלחמה בשטחים, פיגועים, הרוגים ומה שיכול היה להיות רגע משמח אחד אחרי כמה שבועות קשים, התמסמס לו על כר הדשא ברמת גן. שתי דקות בזמן פציעות. הכמעט הכל כך מוכר בספורט הישראלי התנפץ לנו שוב בפרצוף. לא נעים.
משריקת הפתיחה הכל התנהל לידיים של האוסטרים. הם הצליחו לשמור על רשת נקייה במחצית הראשונה ומנעו מהנבחרת להגיע למצבים. ואז טל בנין נפצע והתקווה החלה להיסדק. עידן טל עלה במקומו והיה יוצא מן הכלל. אחר כך רביבו נפצע ונילסן, בצעד די תמוה, הכניס את יניב קטן. חמש דקות אחר כך אף אחד לא זכר את רביבו, כשנמני הוכשל ושמעון גרשון כבש בקלאסה אמיתית את הפנדל. למרות הסחיטה הנפלאה של כדור העונשין - נמני שוב התגלה כשחקן שמעדיף לכדרר במקום לשחרר את הכדור.
האוסטרים התחילו להילחץ וללחוץ ו-40 אלף איש ברמת גן כבר התחילו לחשוב על טורקיה. ואז בא הרצוג בזמן פציעות וקבר עם שלם. אוואט, שהצטיין לאורך כל המשחק, ספג בדקה הכי קריטית בכדורגל. זמן פציעות.
אייל לא משתנה
עוד כשלון ישראלי במוקדמות הגביע העולמי וכמה רע לראות אנטישמים חוגגים ברמת גן. אייל ברקוביץ' לא השתנה גם הפעם, כשלא לחץ יד לשחקן אוסטרי בסיום המשחק ואף דחף אותו. גם ברגעי תסכול אפשר להיות ספורטאי, אייל.
כל ההר שבנתה התקשורת לקראת החגיגה מול האוסטרים, נגמר בעכבר ישראלי מבואס ועצוב. ונילסן? בתחילת דרכו בארץ הוא סיפר לי שהגיע כדי לשחזר עם נבחרת ישראל את הישגיו מימיו בדנמרק. אחרי הכשלון הנוסף סביר להניח שהדני החביב ייפרד לשלום מישראל, יספור את הכסף ויהיה מבסוט להמשיך את חייו הרחק מכאן. חבל. כבר דמיינתי את נילסן מתראיין יחד עם אריקסון, כשני המאמנים הסקנדינבים, שהובילו נבחרות זרות למונדיאל באותה שנה. מישהו, אגב, גם עכשיו, מתגעגע לשלמה שרף?
ועכשיו רק נותר לנו לקוות שהפועל תל אביב תעניק לנו קצת שמחה ביום חמישי בלונדון.