שנה לאירועי אוקטובר בסינמטק

במיוחד עכשיו, כשהמילה "שלום" עוקרה ממשמעותה והפכה שם נרדף למלחמה. כשנוח לחלק את העולם ל"אנחנו" ו"הם". כשהתקשורת נרתמת למטרות לאומיות של זהות ואחדות. כשאפילו בארצות הברית מצנזרים סרטים ושירים שעלולים להוריד את המורל ולעורר ספק ושאלות. כשהתוכן הנצרך ביותר הוא בידור וחדשות. כשקיצונים מייצרים את החדשות.

במיוחד עכשיו, כשלדבר על הסבל של הפלסטינים זה כבר לא בון-טון. כש"הפרויקט הזה, של הדו-קיום", כבר לא מביא הון. כשקשה יותר להזדהות עם הסבל של האחר. כשגילויי אמפתיה אנושית הם נדירים. כשהרבה אנשים שדיברו פעם, שותקים.

היום (רביעי) מציין הסינמטק בתל אביב שנה לאירועי אוקטובר. בשעה 20:30 יוקרן "למא זפוק", סרטו התיעודי של הבמאי הצעיר איאס נטור. הסרט מתאר את ייסורי האמהות אשר שכלו את בניהן במאורעות אוקטובר של השנה שעברה, ואת התמודדות החברה הערבית עם השכול. הוא הופק על ידי "מרכז אעלאם – מרכז תקשורת לחברה הערבית הפלסטינית בישראל". לפניו יתקיים רב שיח על "השכול בין הפרטי לקולקטיבי", בהשתתפות סלמאן נאטור – סופר ומחזאי, יו"ר "אעלאם", ד"ר עירית זרטל מהמרכז הבינתחומי והאוניברסיטה העברית, ד"ר ח'לה אבו-באכר מהחוג למדעי ההתנהגות במכללת עמק יזרעאל ומנהלת מרכז "מראה" לחקר נשים במזרח התיכון ואורי ניר מעיתון "הארץ".

באכסדרת הסינמטק תוצג תערוכה חד פעמית של שלשה אמנים שעבודותיהם עוסקות במאורעות אוקטובר 2000: פאריד אבו-שאקרה, אשרף פוואכרי ושרון ליאור. אוצרת את התערוכה טלי תמיר מגלריה "הקיבוץ".

בשעה 22:00, לאחר האירוע, יוקרן "הטיול הפנימי", סרטו של הבמאי רענן אלכסנדרוביץ'. הסרט, קופרודוקציה ישראלית פלסטינית בהפקת ראד אנדוני ולירן עצמור, צולם בשנת 2000, חודשים ספורים לפני פרוץ גל האלימות. הוא מתאר טיול מאורגן של קבוצת תיירים פלסטינים בתחומי ישראל. עד אוקטובר 2000 טיול כזה היה הדרך היחידה של פלסטינים לראות את נופי מולדתם ואת הכפרים בהם גדלו. התיירים נושאים מטען כבד של זכרונות ורגשות, שצפים ועולים אל מול הנופים המוכרים והזרים. הטיול הופך למסע בזמן ובתודעה, ולמשא על כאב, זיכרון ושכחה.

"הטיול הפנימי" הוא סרט מרגש וכואב, שרצוי לראות יותר מפעם אחת. כמעט אין טעם להוסיף על המאמר הנפלא שכתב יצחק לאור על הסרט ("הארץ", 19.10. קישור למאמר מצורף בסוף הטקסט). נותר רק לקוות שהוא יגיע גם לטלוויזיה, ושיראו אותו כמה שיותר אנשים.