סדין צהוב

מכבי תל אביב והפועל ירושלים הן קבוצות למשימות מיוחדות. אחת מהן מופיעה בעיקר לאירופה, שם ההיכל מלא, האווירה לוהטת והאנרגיות בשמים. בליגה, לעומת זאת, היא סובלת מההכרח לשתף שני ישראלים, מחוסר היציבות של שחקניה המובילים, ובעיקר מכך ששניים מהגבוהים המרכזיים שלה, ניקולה וויצ'יץ' ואסטבן באטיסטה, מתקשים למצוא מצ'-אפ. השנייה, לעומת זאת, מתאחדת לעתים נדירות הרבה יותר: רק כשהיא רואה צהוב בעיניים נעלמות המחלוקות הפנימיות, האיבה למאמן המרוחק והטעויות בבניית הסגל. פתאום טימי באוורס נראה כמו אחד הגארדים הטובים באירופה, ג'יימי ארנולד מתעורר וארז מרקוביץ' הופך למפלצת.

אמש, בניגוד למאמן ברצלונה שעשה חילופים אגרסיביים בכל פיק אנד רול ואיפשר למכבי לחדור, שמיר בחר דווקא בכניסה לבונקר, באזורית או באישית נסוגה. למכבי נותר רק להפציץ מבחוץ. בהתחלה הכדורים נכנסו, אבל ברגע שיותם הלפרין יצא, הכדורים עפו החוצה ומכבי איבדה את הביטחון. ירושלים ניצלה זאת כדי לברוח באמצעות יום קליעה נדיר (8 מ-11 מחוץ לקשת).

במחצית השנייה נראה היה שהאורחת נטולת הרכז רק מחכה לתירוץ להתפרק, אבל שליטה אבסולוטית בריבאונד ההתקפה וההיסטריה של מכבי השאיר את ירושלים עם יתרון מכריע. ואז הגיע וויל ביינום, האיש שעליו יקומו ויפלו התקוות לתארים (באירופה ובארץ), והחזיר את הצהובים למשחק לבד.

בסופו של הערב, המאמץ האדיר של ירושלים לא יירשם בטבלה, והיא מוצאת את עצמה במצב מביך: עם הפסד רביעי ברציפות, מאזן שלילי של 10 ניצחונות ו-11 הפסדים ומחוץ לפיינל-פור. למען האמת, גם ניצחון על מכבי לא היה מכפר על עונה קטסטרופלית כל כך, אלא רק היה ממחיש שלשמיר אין שום דרך לגבש את קבוצתו בעצמו, כשאין בסביבה סדין צהוב שידליק אותה. שתי הקבוצות שמקדימות אותו בטבלה החליפו מאמנים העונה, אבל הכישלון שלו גדול בהרבה. אם ירושלים תשתחל לפיינל-פור, היא עוד עשויה לזכות בטעות בדאבל; אם לא, שמיר יוכל לרשום הישג לא פחות מרשים: הוא יירשם כאיש שהעלה לפיינל-פור את אשקלון או נהריה, שתי קבוצות בינוניות שלא היו חולמות על כך ללא שגיאותיו.