שופרא דה שופרא

לא שאני בא, חס וחלילה, לזלזל במעמדו האמנותי האיתן של מר גרין ולווט כאחד מיוצרי הטכנו הבולטים של העשור האחרון, אבל הצלחתי לחשוב על שימוש מצוין לפיגורה הירקרקה שלו: הבן אדם צריך להיות הקמע של מכבי חיפה. ירוק עולה זה גרין ולווט, תאמינו לי. נתקע אותו ליד הקווים, ובמחצית הוא יעלה לדשא וילהיב את יציע ג' במחרוזת שירי אליפות ברמיקסים מיוחדים. רק שאברם גרנט לא יפתח עליו איזה עין.

אבל בכל אופן, יצא עכשיו לגרין ולווט סבבה של דיסק, ולא מן הנמנע שהקלאב טראנסאווי הקרוב לביתכם כבר מזמזם את "לה לה לנד", להיט הגלולות המקפיץ מתוך האלבום החדש שחורך רחבות ריקודים ושעומד לקבל מעמד של "שמענו אותך כבר יותר מדי, לך מפה".

“Whatever” החדש הוא המשך ההומאז' הנוכחי לאלקטרו אייטיז, שלא התחיל בתקליט האחרון והמשובח של פליקס דה האוסקט, לא יסתיים בפעילות המבורכת של די.ג'יי הל והחבורה המג'עג'עת של אינטרנשיונל די.ג'יי ג'יגולוז, וימשיך לנוע בקצב הניו וייב בתוך המקצבים הרטרואקטיביים של ולווט, שבסך הכל מנסה ומצליח לתפקד בתור התשובה הקוקואית-דנסאית-כושית לתעלולים של פרנק טובי ופד גאדג'ט, חלוצי-דרך מימי ריקודי הקירות.

גרין ולווט מספק כמה טראקים חזקים באוריאנטציית בומבות, כמה קטעים בליווי ווקאלי מסעיר שלו עצמו (בתפקיד מרטין לותר קינג שטעם מן הפרי האסור), ועוד כמה שיצליחו, כאמור, להתחבב על כל מי ששנות השמונים הן בשבילו השופרא דה שופרא.

ולא רק שהתקליט של גרין ולווט הוא כייפי לגמרי, האיש הזה גם מצליח להרחיב את טריטוריית האלקטרוניקה האנונימית וממשיך בצעדים בטוחים (ואישיות יצירתית מוחצנת היטב) לכיוון של להפוך לדייויד בואי הראשון של הטכנו, או אולי אפילו ג'וני רוטן עם טוויסט מאדים. ואם “Whatever” מרגיש טוב כמו לנצח בתחרות זוגות בפינג פונג, אז זה לא בגלל שאני מפסיד כל הזמן. זה רק בגלל ששכחתי את המשקפיים בבית.