הלו ג'רי

מאת: אורי משגב, העיר

הנה הוא מגיח. לבוש בחליפה כחולה כהה, מלווה באלומת אור, מקיף את הבמה בצעדים תיאטרליים, לשונו תחובה בלחיו ומבט ממזרי בעיניו. הקהל, עוד לפני שנורתה הבדיחה הראשונה, כבר יוצא מגדרו. ג'רי סיינפלד.

"מה שלומכם? זה דרש הרבה עבודה, אבל הנה אני שוב כאן," הוא מכריז בחשיבות. "מממ... סירקיוז. סירקיוז. אם אני אצליח לעשות את זה כאן - אז אני אצליח לעשות את זה כאן." הקהל מתמוגג, מוחל על הכבוד. "נחמד לראות אתכם," הוא ממשיך, "נחמד לראות אתכם מנסים לעשות משהו במקום הזה בערב שבת." "שישי, שישי," מתקנים אותו מהיציע. "שישי, שבת, מה זה משנה," הוא מפטיר בעייפות השמורה למקומות ששום דבר לא קורה בהם. והוא לא מדבר סתם - הסטודנט ג'רי סיינפלד סוגר הערב מעגל. בצעירותו, מתברר, למד כאן בקולג' ציבורי נשכח בשם אוסוויגו.

מסע ההופעות הנוכחי התחיל ביולי ומתנהל עד כה על אש בינונית, בקצב של כשמונה הופעות בחודש. המקומות שנבחרו לארח אותו הם בעיקר ערים גדולות אבל חסרות כל שיק. עד היום לא נקבעו מועדים באף אחת מהערים הנוצצות והחשובות באמת של ארצות הברית. המסע כמעט חסום בפני התקשורת, מה שמחייב לפנות לדרכי עבודה אלטרנטיביות. צמד הכרטיסים להופעה בסירקיוז, שהיתה כמובן מכורה מראש, נרכשו ב-300 דולר אחרי מכרז דרמטי ורב תהפוכות באתר האינטרנט אי-ביי.

אז ככה: הוא השמין קצת (בעיקר בפרצוף), והתבגר קצת (הילד הנצחי חגג לא מזמן 47, תאמינו או לא), ובערב הספציפי הזה הוא גם מקורר למדי - אפו אדום וקולו, לפחות בהתחלה, מצונן לגמרי. מה שכמובן מאפשר לו לפתוח את הערב בתלונות על תעשיית התרופות, סוגיה שחביבה עליו תמיד.

אפשר להגדיר את ההופעה החדשה כחזרה למקורות. סיינפלד, שצמח כאמן סטנד אפ שנים רבות לפני שהפך כוכב סיטקום, עושה כאן את הסטנד אפ הכי בסיסי: על במה נזירית, שהתפאורה היחידה שלה היא וילון שחור והאביזרים היחידים שניצבים עליה הם שרפרף עגול ועליו כוס מים, מסתובב אדם עם מיקרופון ומצחיק את הקהל. מאוד מצחיק.

אפשר להניח שסיינפלד יצא למסע הזה במטרה ליהנות. הרי אין חשש לעתידו הפיננסי של מי שקיבל בשנותיה האחרונות של הסדרה הנושאת את שמו מיליון דולר עגול לפרק, ועשה את הכסף הגדול באמת כשנמכרה לשידור נצחי בשדות הסינדיקציה. לא שמענו ממנו יותר מדי מאז ירדה התוכנית, לפני שלוש שנים וחצי. הוא עשה קצת פרסומות לאמריקן אקספרס, הרחיב את צי מכוניות הפאר שלו וכמובן התחתן - לפני שנתיים, עם ג'סיקה סקלר, אשת יחסי ציבור הצעירה ממנו ב-17 שנה, שילדה בנובמבר האחרון את בתם המשותפת, סשה. החשש הגדול שלי לפני ההופעה נגע למידת האמינות והרלבנטיות של החומר - האם ניתן יהיה להעמיד פנים ולקחת ברצינות בדיחות וטרוניות על ענייני היומיום של כל אחד מאיתנו גם כשהן באות מפיו של מישהו שמזמן כבר אינו אחד מאיתנו?

התשובה, באופן מפתיע, היא שבהחלט כן. אפילו במקרים קיצוניים יחסית, כמו תלונה על מחירי הכרטיסים בקולנוע. "הדבר שתמיד מדהים אותי הוא הסרטון שמפציר בצופים לקחת איתם את האשפה כשהם יוצאים מהסרט," משתף סיינפלד את הקהל בתחושותיו. "יש לי חדשות בשבילכם, בעלי בתי הקולנוע - תשכחו מזה. אף אחד לא ייצא מהאולם שלכם כשהוא מעמיס על עצמו כוסות נייר ריקות וקופסאות פופקורן (מדגים הליכה של איש כורע תחת כובד המשקל). כשאנחנו הולכים לקולנוע יש בינינו הסכם: אתם קורעים אותנו במחיר, ואנחנו - מלכלכים לכם את האולם כמה שניתן." הקהל מזדהה עם כל מלה של המולטי מיליונר האומלל.

כהרגלו, הוא מצטיין באבחון טרנדים ובהבאתם לידי גיחוך. "איך קורה שכולנו מוצאים את עצמנו עושים בדיוק אותם דברים?" הוא שואל. "כולנו שותים קפה בימים אלו. כשנוסעים לאיפשהו, כל אחד אומר 'בוא נעצור באיזה מקום, אנחנו חייבים כוס קפה'. בשביל מה בדיוק? הרי הרגע שתינו קפה, ובמקום שנגיע אליו נשתה קפה, אבל אנחנו חייבים לעצור לקנות כוס קפה. יש לי חבר ששותה עשר כוסות קפה ביום. הוא מהאנשים שצריכים את הקפה שלהם בשנייה שהם מתעוררים. אני שואל אותו - בשביל מה אתה צריך קפה על הבוקר? תשובה: 'כי אני מרגיש מנומנם'. הלו, זה בסדר, רק התעוררת. לא כדאי שתיתן לזה טיפה זמן?!".
המנהג הבא שאליו הוא נטפל כבר מכניס אותו לטריטוריה שבה הצטיין עוד מימים ימימה - גברים, נשים ומה שביניהם. "יש טרנדים שאני מחכה בקוצר רוח שיגיעו לסופם, גבירותי. אני מתכוון לקו המסגרת שמציירים מסביב לשפתון. נדמה לי שהספיק לי ממנו. הלוואי שיכולתי לומר לכל הנשים, בשם המין הגברי - אנחנו רואים את השפתיים שלכן. אנחנו מודעים לכך שיש לכן שפתיים! אנחנו לא מתכוונים לצנוח לשם, וזאת לא גופה בזירת פשע, תעזבו כבר את הסימון הזה."

הצד השני של המטבע מגיע מיד. "הגברים אינם טובים יותר, אל תבינו אותי לא נכון. אני מתכוון למשל לאותה קבוצה של גברים מטורפים שצובעים שיער בגיל מבוגר. אתם מכירים את כל הפרסומות האלה בטלוויזיה - 'הרגשה כל כך טבעית, אף אחד לא יכול לשים לב'? כולם שמים לב! אתם נראים מגוחכים! מה, לעזאזל, גורם לאנשים לקחת כאלה סיכונים מטורפים?". הקהל גועה בצחוק, כולל, מן הסתם, אלה שנתפסו בקלקלתם.

סיינפלד ממהר לחזור אל המין היפה. "ביליתי כמה שנים בלוס אנג'לס, עבדתי שם על פרויקט טלוויזיוני קטן," הוא ממשיך, נקטע בתשואות של הקהל למשמע האיזכור הראשון של קודש הקודשים. "הרבה מהבחורות שם עשו הגדלת חזה. לוס אנג'לס היא כולה הגדלת חזה, בעצם. זאת חווה לשדיים מסיליקון. דרך אגב, חזה מוגדל יכול להיות קשה מאוד למגע לפעמים. זה כמו להישען אחורה ולהרגיש את הטלפון נתקע לך בגב, כשאתה אומר לעצמך 'היי, זה לא אמור להיות כאן, אני הרי במיטה שלי'. מה שקורה באל.איי זה שהנשים שיש להן חזה אמיתי נכנסות ללחץ ולמצוקה. זה הרי החוק הבסיסי של הכלכלה: ככל שיש יותר ממשהו מסוים, המשהו הזה שווה פחות. אם אתה מציף את השוק, הערך יורד. הנשים שלא עשו הגדלת חזה יכולות לשבת איתך בבית קפה ולדבר על זה. להגיד לך פתאום, 'אתה יודע, אני אמיתית'. את אמיתית? נעים מאוד, ואני רובוט ממחלקה מספר תשע."

סיינפלד לא מאכזב את יצר המציצנות ומקדיש חלק מהערב לשינוי הדרמטי שחל בחייו הפרטיים. אבל לפני שהוא עובר לדבר על אשתו ועל בתו הוא סוגר חשבון עם טקס החתונה באופן כללי. "מה העניין הזה בדיוק?", הוא שואל בלגלוג, "אומרים לנו ש'נישואים מסמלים שינוי חשוב בחיים אז דרוש טקס שיציין אותם'? ובכן, גם גירושים מסמלים שינוי חשוב בחיים, איך זה שלזה אני לא צריך ללכת? ולזה דווקא הייתי הולך. הייתי מעדיף ללכת לגירושים מאשר לחתונה. מגיע עם טי שרט מלוכלכת, לוקח את המתנה שלי בחזרה... בניגוד לחתונה, אם הלכת לטקס גירושים, אתה נמצא במשהו שכנראה יחזיק מעמד. מאוד נדיר לשמוע על גירושים שלא הצליחו."

הוא מחכה שהצחוקים ישככו, עוטה פרצוף רציני ומגיע לעניין. "ובכן, חיי הנישואים שלי נהדרים. אשתי יפהפייה, מלאת חום, עם אישיות מתוקה. אנחנו מסתדרים מצוין, נהנים להיות ביחד, אבל! (מניף אצבע עצבנית מול פרצופו, ממתין כמה שניות) - יש בעיה רצינית אחת ביחסים שלנו, ואני יודע שהייתם שמחים לדעת עליה. הבעיה שלי היא משהו שנדמה לי שהרבה גברים יוכלו להזדהות איתה. אני קורא לה 'בעיה של טון קולי'. לעתים קרובות נאמר לי שאני משתמש בטון הלא נכון (מרים את קולו). אשתי אומרת, 'אני לא אוהבת את הטון שלך, תשנה את הטון, תחליף את הטון' (נכנס לאקסטזה). הכל מתחיל מכך שבשלבים המוקדמים של החיזור אנחנו הגברים באמת משתמשים בקול גבוה יותר כדי לגרום לאשה תחושת נוחות ויציבות... אבל ברגע שהחיים חוזרים למסלולם, הגבר נוטה לחזור לקול זכרי-מבוגר-נורמלי. אנחנו זקוקים לקול הנמוך כדי, למשל, לגרום לאנשים בעבודה להאמין שיש לנו מושג על מה אנחנו מדברים. אבל בבית אני מגלה שאני לא רשאי לעשות שימוש בקול הזה. לקול שבו אני מדבר איתכם עכשיו אין זכות קיום ברגע שאני נכנס בדלת. האשה פשוט לא מוכנה לקבל אותו.

"זו באמת הבעיה היחידה שאני נתקל בה," טוען סיינפלד, "משום שאני מסרב להשתתף במשחק הנשי 'האם אני נראית שמנה עם הבגד הזה?'... וגם לא ברולטת 'האם החברה שלי יפה בעיניך'. זאת אפילו לא רולטה רוסית, כאן מחכה לך כדור בכל סיבוב של האקדח."

ההמשך הטבעי הוא הדיון בסשה, בתו הפעוטה. סיינפלד מלגלג קצת על ההתרחשות הסהרורית בחדר הלידה, עובר לתאר בכמה משפטים את הדרך שבה החיים משתנים לגמרי ברגע שתינוק נכנס לחיים ומתוודה שהוא נפעם לחלוטין מול "היצור הגמדי" הזה. אבל! (שוב הנפת אצבע ופאוזה, הקהל שואג מעונג) - שלא תהיה לנו שום טעות ביחס לשאלה למה התינוקות האלו נמצאים כאן. הם כאן בשביל להחליף אותנו. כשאתם בסביבה של תינוק תסתכלו לו בעיניים ותראו מחשבה אחת ויחידה - 'זמנך אוזל, חבר. כל מה שאני מתכוון לעשות זה לשכב ולהסתכל על המובייל הזה עד שיגיע יום הפרישה שלך'."

הערב המענג והקצר מדי, שעה ורבע של צחוק רציף, חולף במהירות הבזק. סיינפלד פשוט מסיים את אחד הסקצ'ים, אומר תודה רבה ונעלם מהבמה. הקהל מסרב לקבל את רוע הגזירה, שואג "ג'-רי, ג'-רי" עד שג'רי מקבל את הדין וחוזר להדרן, שתבניתו שונה מהתנהלות המופע עד כה. "זאת ההזדמנות שלכם לשאול אותי כל מה שמעניין אתכם על החיים שלי," הוא מעביר את ההגה לקהל. לאכזבתו הבלתי מוסתרת, כמעט כל השאלות שנזרקות מהיציע חוזרות לאותו "פרויקט טלוויזיוני קטן." לפני סיום נעתר בכל זאת סיינפלד להפצרות ומסנן בשיניים חשוקות "הלו, ניומן" לפני שהוא מנופף לשלום, הפעם באמת.