אגו טריפ אחד יותר מדי

לפני כשלושה חודשים, כשצצו לראשונה השמועות לגבי אפשרות שובו של מייקל ג'ורדן למגרשים, התחננתי מעל במה זו ממספר 23, שיעשה לכולנו טובה ושיישב בלול. הרעיון נשמע לי מופרך וגרוע, חתרני כנגד הליגה ודור השחקנים הצעירים ולא הוגן גם כלפי אוהדי הספורט. באותם ימים דבר אחד היה ברור לכל אוהד כדורסל – יחזור או לא, מייקל מתגעגע למשחק. הזמן שחלף גרם לי לפקפק במניעיו של האיש והלשון.

בפעם הראשונה שעלתה האפשרות, היא נחשפה על ידי ריק ריילי מה"ספורטס אילוסטרייטד" והוצגה לעולם כסקופ מרעיש – "מייקל מתאמן קצת בג'ים של הוייזארדס". מייקל ומקורביו פטרו את כולם בתנועת ביטול – "קשקוש, מייקל שומר על כושר. אין מה לדבר על קאמבק". אבל מכיוון שאין עשן בלי אש, העניין תפס תאוצה. תוך מספר שבועות, הפך הסוד הכי שמור בוושינגטון (למעט קוד הכניסה לפנטגון) לרב שיח כל עולמי ששותף לו כל מי שאי פעם ראה פוסטר של ג'ורדן מטביע.

ג'ורדן כנראה נהנה מההמולה סביבו, אחרת אי אפשר להסביר מדוע תמיד טרח לשמור על ארשת מסתורית בכל פעם שנשאל לגבי שובו למגרשים. במקום לשים סוף לעניין אחת ולתמיד – הוא החליט לשחק פוקר עם המדיה. (בגולף ובבייסבול, מסתבר, הוא טוב הרבה פחות) זכותו. העניין שהטריד אותי לאורך כל הקמפיין העמום הזה, הייתה התחושה שאכן מדובר בקמפיין ולא במהלך תמים של אדם שפשוט מתגעגע למשחק ולתחרות ברמה הכי גבוהה. מה גם שהוא כבר עשה לנו את הטריק הזה כבר פעם אחת. בפעם השנייה זה כבר נהיה פשוט משעמם.

עם כל הכבוד לג'ורדן, הוא לא הספורטאי היחיד שמתגעגע למשחק. הוא לא האתלט המקצועני היחיד שאנשים מהרהרים בפנטזיית שובו בערגה. לארי בירד סיים קריירת משחק מפוארת מוקדם מדי בגלל פציעה מחורבנת בגב. על מג'יק והאיידס אין צורך להרחיב. אפילו הד"ר נכנע לברכיים הרבה לפני הזמן, אבל אף אחד מהם לא חשב לרגע לחזור. מסירה אחת של ג'ו מונטנה לג'רי רייס הייתה מרימה הרבה אנשים מהכורסא, שלא לדבר על בארי סנדרס שפשוט נעלם יום אחד ל – NFL. בו ג'קסון נגמר בגיל צעיר מדי והיום הוא בסך הכל בן 35. ביורן בורג פרש בגיל 27, סטפי גראף פרשה כשבכיסה עוד שנתיים של טניס איכותי. לרשימה אין סוף. אף אחד לא יכול לחשוד בספורטאי העל האלה שהדרייב והתחרותיות שלהם, האהבה לספורט והגעגוע לאור הזרקורים לא מכרסמים בהם. אבל למעט בורג ודייגו מאראדונה, (ספורטאים לא פחות גדולים מג'ורדן) אף אחד לא חשב אפילו על קאמבק ובטח שלא עשה הוא-הא כל-כך גדול סביב עצמו.

זה העניין. ההתנהלות של ג'ורדן בכל הפרשה מזכירה לי התנהגות של ילד קטן שנעלב שמישהו אחר לקח לו את הצעצוע. במקרה של ג'ורדן, מדובר ב – NBA. ג'ורדן לא מסוגל, כנראה, להתמודד עם ההכרה שחייו של ספורטאי מקצועני נמשכים רק על המגרש. עם לכתו נשארים ממנו הזיכרונות והמורשת והזירה מתפנה לטווי הזיכרונות הבאים. אבל האגו טריפ של מייקל לא מאפשר לו לשבת בשקט. האגו שלו מסוגל להכיל לא רק את כל ה – NBA, אלא את כל עולם הספורט. 70 אחוז שיחזור. 20 אחוז שהוא פצוע. 40 אחוז שהוא רק בשישים אחוז מהכושר. יאללה, שב בלול, או שתחזור כמו מלך, בשקט, בהפתעה, בלי כל האוננות המילולית הזאת.


ויש עניין נוסף – ג'ורדן הוא קונצרן כלכלי של איש אחד. הוא לא חוזר לשחק בשביל המשכורת מאייב פולין, הבעלים של הוויזארדס. אין צורך להיתמם, "נייקי", "גטורייד", "מקדונלד'ס", "אי טרייד" ועוד חברות ענק שג'ורדן חתום עימם על חוזים מפוצצים שמחות על כל המהומה. אתם יודעים מה, אולי הן אפילו עומדות מאחוריה. ג'ורדן, בכל מקרה, לא עומד להפסיד כסף מכל הפרשה. יותר נכון, להיפך.


על פניו, כולם צריכים להיות מרוצים. ה – NBA חוזרת לכותרות בעונת המלפפונים, הוויזארדס חודרים עמוק לתודעה, לעיתונאי הספורט יש נושאים לטורים אישיים, המכירות של אייר ג'ורדן נמצאות בעלייה בחודשיים האחרונים, לפי ה THE MARKER, ג'ורדן טוב לעסקים. אבל שאף אחד לא ישלה את עצמו - מייקל ג'ורדן דואג בעיקר לאדם אחד. אתם מסוגלים לנחש בעצמכם במי מדובר.


אז בינתיים כולנו נהנים למלא עמודים בספוקלציות, ושוכחים את האפשרות הפשוטה ביותר – האיש פשוט אגו מניאק. הוא זקוק ללטיפות, לעניין התקשורתי, לבאזזז סביבו, לתחושה שאחרי הכל – אלוהים לא מת, הוא פשוט יצא לחופשת התרעננות. הגיע הזמן להפריך עוד אמונה ספורטיבית – ג'ורדן הוא לא אלוהים. הוא בקושי תינוק מגודל, שפשוט לא מסוגל לגמור.