מלחמה זה כן פיקניק

שמונה חודשים לפני מלחמת ששת הימים הוכרזה בצה"ל כוננות. אין יציאות הביתה, אין יציאות מחוץ לבסיס. בקיצור, ייאוש. באחד הימים נשלחתי להביא דואר מרמת ישי, ובדרך עצרתי טרמפ. היה זה דוד אלעזר, דדו, באותה העת אלוף פיקוד צפון. ניהלנו שיחה על דא ועל הא. כשראיתי שהוא כל כך פתוח ולא רשמי העזתי לשאול: "נו, עד מתי תהיה הכוננות הזאת?". הוא שאל מתי אני משתחררת, וכשהודעתי לו שמועד השחרור הוא בעוד שמונה חודשים ענה לי ללא היסוס: "אז תזכי להשתתף במלחמה".

לא ייחסתי חשיבות רבה לדבריו. הכוננות בוטלה והחיים המשיכו לזרום בשלווה. טבלת הייאוש שלי הלכה והתקצרה. אחרי יום העצמאות היו לי עוד מספר ימי שירות, ואחר כך השחרור המיוחל.ואז הגיע מוצאי יום העצמאות. שמעתי ברדיו את פסטיבל הזמר (אז עוד לא היתה טלוויזיה) ומיד אחריו, בשתים עשרה בלילה, הודיע קריין החדשות: "נאצר דורש מהאו"ם לסלק את כוחותיו מסיני". "זהו", אמרתי לעצמי,"הלכה חופשת השחרור".

וכך היה. למחרת התחילה הכוננות. הבסיס בו שירתתי, משטרת נהלל, בסיס האם של חטיבה 9, לא היה ראוי למגורים. בימים כתיקונם התרוקן הבסיס מידי ערב, מלבד מספר תורנים שנשארו לתורנויות ולשמירה ואילתרו לעצמם מקום לינה. עכשיו היינו כולנו צריכים להצטופף ולישון במשרדים. אבל חמורה מכל היתה ההודעה שהגיעה מספר ימים מאוחר יותר: כל השחרורים מצה"ל מבוטלים. הייתי בטוחה שאתקע בבסיס עד קץ כל הדורות.

מדי ערב הגיעו לבסיס טפסים, שמהם הסתבר כי החטיבה מתרוקנת מנכסיה. כל הציוד הצבאי נלקח ממנה ליחידות אחרות. היה ברור שאנחנו, חטיבה הנמצאת בהסבה מחי"ר לשריון, מחוץ למשחק. אלא שכל זה השתנה באחת. ערב אחד נקראתי לחדר המפקד ונצטוויתי לנסוע לחיפה. חזרתי בראש שיירה של עשרות אוטובוסים ומוניות, ועוד באותו הלילה גויסו כל אנשי המילואים של החטיבה. גם בלי אנשי המילואים לא היה מקום לכולם. לכל מקום אליו הלכת (ולא היה ממש לאן ללכת בבסיס הקטנטן) דרכת על מילואימניק. הם רבצו בכל מקום: בפתחי המשרדים, על המדרכות, בקיצור, תוהו ובוהו. אבל לא התלוננו. הם היו כולם צעירים וחסונים, אנשי עמק יזרעאל, שחלקם השתחרר זה עתה משרות סדיר, תחליף הולם לחיילים המקומיים שאותם כבר הכרנו היטב לטוב (ובעיקר לרע).

אבל היה ברור שכך אי אפשר להמשיך. כעבור מספר ימים, בשעות הערב המאוחרות, שוב הגיעה שיירת אוטובוסים. החליטו לפנות את כולנו. עליתי לאוטובוס והתמקמתי באחד הספסלים האחוריים. כמה דקות לאחר שיצאנו לדרך נרדמה עלי שכנתי לספסל ומחצה אותי כליל על דופן האוטובוס. קמתי וחיפשתי מקום אחר. האוטובוס היה מלא עד אפס מקום, אבל אחד החיילים החליט לשבת על הרצפה ועל כן מיהרתי לחייל הנותר ושאלתי : "חייל, אפשר לשבת לידך?". מאותו רגע ואילך עברה הנסיעה בנעימים. החייל החתיך לא הפסיק להעיר הערות עוקצניות, ואני לא הפסקתי לצחוק. כשהסתיימה הנסיעה, בנחל עמוד, כבר היינו ידידים ותיקים.

המציאות בשטח הקלה על הידוק הקשרים. התמקמנו בחיק הטבע. לא היו משרדים, טלפונים או עבודות רס"ר. מזג האוויר הגלילי היה נעים וכך יכולנו ליהנות מחופשה אמיתית. הקשר עם העולם החיצון היה רופף ביותר. מדי פעם שלחנו הביתה גלויות שחולקו על ידי אנשי השלישות, ופעם ביום נסענו להתקלח בקיבוץ פארוד הסמוך. היה זה גן עדן של טיפשים. אבל החופשה הזאת הסתיימה. אחרי כשבוע עלינו שוב על אוטובוסים. הפעם הגענו למחנה עמוס, שליד עפולה, שם פרצה אחרי יום מגיפת שלשולים. בכל שעות היום והלילה נראו אנשים רצים לשירותים המאולתרים. המצב הלך והחמיר ואחרי יומיים שוב הוצאנו לחיק הטבע, הפעם ליער מגידו הסמוך. שם, בבוקרו של יום שני, החמישה ביוני, התעוררנו למראה מטוס מתרסק על הבסיס. אותו מטוס עיראקי שהפגיז קודם בנתניה. וכך, עבורנו, החלה המלחמה.

למחרת בבוקר קבלנו הוראה להיכנס לכלי רכב. שיירה ארוכה ומוזרה של מכוניות צבאיות ואזרחיות, פרטיות ומגויסות עשתה את דרכה לכיוון ג'נין. ראינו את השלט "זהירות, גבול לפניך" מוטל בצד הדרך. היתה הרגשה של טיול שנתי. מכונית כמעט נגעה במכונית. מעטים בשיירה נשאו נשק, ולאף אחד לא היה כובע פלדה או ציוד הגנה אחר. הימים ימי ראשית הקיץ, מימין ומשמאל שדות חיטה צהובה, ולפתע הפגזה. אנשים מסתכלים זה על זה, קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה. אין לאן לברוח. נשארנו ישובים ברכבים עד שהיריות פסקו והמשכנו בדרכנו.

התחנה הראשונה הייתה משטרת ג'נין. הכניסו אותנו, אנשי מפקדת החטיבה, סדירים ואנשי מילואים, למגורי משפחות השוטרים. הדירות היו מרוהטות. הבגדים של בני המשפחה בארונות והאוכל במקרר. ברור שהבריחה היתה חפוזה. את היומיים הבאים בילו חיילים במדידת בגדים ואיסוף חפצים. חלקם הצטיידו במזוודות על מנת לרכז את השלל. לפני שעזבנו דאגו אנשי האפסנאות לקחת את הציוד החשמלי. עד היום זכור לי רב הסמל המכניס את ידו למקרר ומשליך בהינף יד אחת על הרצפה את כל העגבניות. לאחר מכן הוא דרך עליהן כשהוא וחייל נוסף נושאים החוצה את המקרר, אשר כנראה מצא את מקומו בביתו של אחד מהם.

למרות שהיינו ממש בלב הישוב הערבי, לא הייתה תחושה של מלחמה או סכנה. מידי פעם נשמעו סיפורים על חיילים שנמצאו מתים בבתי הערבים, אבל כל זה היה רחוק ולא ממש שייך אלינו. לאחר יומיים המשכנו בדרכנו. הפעם לכיוון שכם. בשעות הערב המאוחרות, בעוד השיירה שלנו תקועה מאחורי טנק שנפל מהכביש ונעשה ניסיון לחלץ אותו, שמענו ברדיו את סיפור כיבוש הכותל. התחושה היתה שמשהו דמיוני ולא ממשי קורה.

שוב הגענו למשטרה. שוב גרנו בבתי המשפחות. שוב מדדו החיילות כותנות לילה עטורות תחרה וחלוקים תואמים. כל אותו שבוע לא ראינו ערבי אחד. לילה אחד, בשתים עשרה בלילה, לקח אותי אחד המילואימניקים לטיול בקסבה של שכם בג'יפ פתוח. לא היתה תחושה של סכנה, אלא של חופשה. שכחנו כולנו שזאת היתה מלחמה, שאנשים נהרגו שם.

יומיים לאחר סוף המלחמה קרא לי המפקד ומסר שהגיע אלי הודעת שחרור. "קחי את הדברים שלך וסעי הביתה. את משוחררת מצה"ל". לא נפרדתי מהבסיס שלי, לא החזרתי ציוד ולא הזדכיתי עליו. נסעתי לבקו"ם והשתחררתי.

אה, כן. את העיקר שכחתי: אותו חייל נחמד, שאיתו ביליתי בנעימים בנסיעה לנחל עמוד, הפך שנה מאוחר יותר לבעלי. אנחנו מציינים בימים אלה 40 שנים מאושרות ומשותפות.