נושאים חמים

רק בני שמונה, וכבר מתפלספים

בחמישה בתי ספר יסודיים בירושלים הוכנסה הפילוסופיה לתכנית הלימודים. תלמידי כיתה ג' מדברים על הצו הקטגורי של קאנט

תלמידי כיתה ג'1 בבית הספר הממלכתי-דתי "אפרתה" בירושלים מתחלקים לזוגות, כשכל ילד צריך לחקות את תנועות חברו. אחד מניף ידיים באוויר, שני מעווה את פניו. המשחק הוא רק הקדמה לדיון פילוסופי על השתקפות וגבולות של הכרה ותפיסת המציאות.

"האם יש פעולה שאתם לא יכולים לבצע על עצמכם?", שואלת איילת לרמן, המדריכה בתוכנית "ילדים עושים פילוסופיה", הפועלת בבית הספר. אחת התלמידות אומרת שקשה להצליב ידיים מאחורי הגב או להזיז את העיניים לכיוונים מנוגדים. זו אולי תשובה נכונה ברוב המקרים, אבל עדיין לא בכיוון שלרמן חותרת אליו. "אם תדגדג את עצמך, אתה לא תצחק", עונה תלמיד אחר והדיון נמשך.

התוכנית "ילדים עושים פילוסופיה" פועלת כיום בחמישה בתי ספר יסודיים באזור ירושלים, ביניהם "אפרתה" ובית הספר לבנות בעיסווייה. בעבר היו ניסיונות להכניס את לימודי הפילוסופיה למערכת החינוך, ובכמה תיכונים אף ניגשים תלמידים לבחינת בגרות בנושא, ואולם רק השנה מפעיל "המרכז לפילוסופיה לילדים בישראל", בשיתוף עם בית הספר לחינוך והחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, את התוכנית באופן מסודר.

השיעורים פותחים את המחשבה

השיעור מועבר על ידי מורים שלמדו פילוסופיה באוניברסיטה. חומר הלימודים עצמו אינו מחולק לתחומי המקצוע השונים ואין כמעט שימוש במושגים פילוסופיים או התייחסות מפורשת להוגים מרכזיים. הרעיון אחר לגמרי - ליצור מרחב להעלאת שאלות.

התוכנית מיושמת בכ-70 מדינות בעולם ומתבססת על עקרונות שפיתח פרופ' מת'יו ליפמן מארצות הברית, שאחד מספריו תורגם לעברית לטובת השיעורים. גיבורת הספר היא "נור", והשיעורים הם סביב השאלות שעולות בראשה. למשל, כאשר אומרת "נור" שזהו "לא השם האמיתי שלי. את השם האמיתי שלי אבא ואמא שלי נתנו לי. נור הוא השם שנתתי לעצמי", מתפתח בכיתה דיון בהשאלות - האם משהו יכול להיות חלק מהעולם מבלי שיהיה לו שם.

"השיעורים בפילוסופיה פותחים את המחשבה", מספר נדב מילוא מכיתה ג' בבית הספר "אפרתה". חברתו לכיתה, קרן דלה-פרגולה, מוסיפה ש"אפשר לקחת את עקרונות הפילוסופיה גם כשלומדים מקצועות אחרים. אנחנו לומדים שיש כמה תשובות לכל שאלה ושחשוב לפתח דיון". גם חלק מהמורות מעידות על שינוי בקרב התלמידים. לדברי אחת מהן, "בעבר חלק גדול מהתלמידים הסתפקו בתשובות של 'כן' ו'לא'. כעת הם התחילו לנמק את התשובות".

לשיעורים אין תבנית קבועה. התלמידים בוחרים בכל פעם נושא אחר מתוך סיפוריה של "נור". בשבועות האחרונים למשל, התרכזו חלק מהשיעורים בשאלות הקשורות לגוף האדם - האם הרגליים שייכות לילדים בדיוק כמו ציפורניים שצומחות עם הזמן או שיער הנגזר בתספורת. בהדרגה נדדו הדוגמאות גם לדברים מופשטים יותר כמו זכרונות או חלומות.

בכיתה שמדריכה איילת לרמן עלתה לדיון שאלה אחרת, רלבנטית מאוד לעולמם של התלמידים - כיצד להגיב במקרה של אלימות. "השתמשתי ברעיון 'הצו הקטגורי' של קאנט", סיפרה. "אמרתי לתלמידים שיעשו כל מה שהם רוצים, בתנאי שהם מוכנים לכך שאותה תגובה תהפוך לחוק כללי. מהר מאוד הם הגיעו למסקנה שעדיף לנהוג בהגינות אחד עם השני, וששלום עדיף על מלחמה".

אסור לחשוש מהשאלות

בית הספר "אפרתה" שייך לזרם הממלכתי-דתי וחלק מהטיעונים הפילוסופיים שמעלים הילדים נטועים בעולם הרוחני ממנו באו. כך למשל, במהלך הדיון על הקיבה שיכולה או לא יכולה לעכל את עצמה, מסביר אחד התלמידים שהדבר איננו אפשרי, בנימוק שאלוהים לא ירשה זאת "כי אז לא היינו יכולים לאכול". "במקרים כאלה, אני מנסה לומר שהצדקה כזו לא מובילה את הדיון לשום מקום", אומרת לרמן. "הרבה פעמים, הילדים משתמשים בטיעון הדתי לא בהכרח מתוך חשיבה עמוקה, אלא כיוון שהם רוצים להשתתף בדיון וזהו הנימוק המיידי שעומד לרשותם".

תגובות דומות אפשר למצוא גם בבית הספר בעיסווייה. אחד השיעורים עסק בשאלה מהו דבר אמיתי וכיצד ניתן להוכיח זאת. לדברי המדריכה דניס חדד, התשובה הרווחת היתה ש"אם אלוהים ברא משהו - סימן שהוא אמיתי. התלמידות אמרו שהן קיימות בגלל שאלוהים ברא אותן. השלב הבא בדיון היה האם אלוהים הוא דבר אמיתי".

ד"ר ג'ן גלסר, חברת מכון מנדל למנהיגות חינוכית, אומרת שהפעלת התוכנית נתקלת לפעמים בהתנגדות דווקא מול מנהלים ומורים. "במערכת החינוך יש נטייה לחשוב שהתלמידים חייבים ודאות ותשובות ברורות, כי מצב אמביוולנטי יוצר אצלם חוסר ביטחון", היא מסבירה, "העמדה שלנו היא שהילדים חיים בעולם אמביוולנטי ומתמודדים איתו בהצלחה. אחד הקשיים שלנו הוא לחנך את המחנכים שלא צריך לחשוש מהשאלות".