נדמה שלא היתה זו רק יד המקרה שיצרה את כל התכתיבים שיגרמו לאנדרה אגאסי ופיט סמפראס להפגש כבר ברבע הגמר של אליפות ארצות הברית הפתוחה בטניס. על אף הבאז שמנסה התקשורת האמריקאית לייצר מסביבו של אנדי רודיק, הרי שהשנה הזו נראית כמו שנת סיום, סיום פרק של הטניס הגברי האמריקאי. קורייר וצ'אנג כבר בעצם הלכו הביתה, קריקסטיין נעלם מזמן, לסמפראס נמאס, טוד מרטין הוא אחד שאם אתם משאירים אותו לבד עם עצמו הוא נרדם לחצי שנה.
נדמה שכל תמורה בטניס הגברי גוררת איתה תגובה שקולה, מאזנת, בטניס הנשי. ארבע משמונה הטניסאיות ברבע הגמר הן אמריקאיות. השליטה של הנשים האמריקאיות היא לא רק שליטה מספרית. כולן - סרינה וונוס וויליאימס, דאבנפורט, קפריאטי - מייצגות תופעה ששאר הטניסאיות בסבב טרם מצאו לה תשובה: כולן גדולות, כולן חזקות, כולן מכות בכדור בעוצמה אדירה, כולן מבזבזות מינימום אנרגיה, כולן מזכירות את סטפי גראף, הטניסאית הראשונה שלא בזבזה יותר משלוש שניות במשחקי ההגשה שלה. היריבות של כולן מאבדות את היכולת לשחק איתן מקו הבסיס מתישהו במשחקון החמישי של המערכה הראשונה.
נדמה שבאמת לכל סיפור טוב חייב להיות מלווה של סיפור עצוב, מאזן. כך שכל הטררם שנערך בטורניר הזה סביב הקאמבק של ג'ניפר קפריאטי, לאחר שסיימה סבב בביבים של החיים, כל האזכורים על איך שג'ניפר חוזרת למקום שבו עלתה לפני עשר שנים ובגיל 15 לחצי הגמר, משכיחים את הסיפור של הטניסאית שהדיחה אותה לפני עשור בדיוק - מוניקה סלש. סלש, שהפכה מאז לאזרחית אמריקאית, מוכיחה שהקירבה בין שנאה עמוקה לאהבה, עובדת גם כשמדובר בהירואיות ופתטיות. סלש כבר לעולם לא תהיה מה שהיתה לפני הדקירה. היא מנסה ומנסה ובכל טורניר היא מגיעה עד לרבע הגמר רק כדי להיווכח עד כמה היא רחוקה מהפסגה.
איפה אנה, איפה?
נדמה שהעולם נשטף בגל שנאה. את ישראל משווים לנאציזם - ועוד בדרום אפריקה. לייטון יואיט מאוסטרליה, עוד יבשת שבלעה אבוריג'נים לארוחת בוקר, מתבטא בגזענות כלפי שופט קו. וכמובן, אי אפשר שלא להזכיר את מרטינה הינגיס, כשמדובר בגזענות וטניס. לפני תחילת הטורניר פורסמה בשבועון טיים כתבה על האחיות וויליאמס, והינגיס שוב פתחה עליהן את הפה השווייצרי-גזעני שלה.
אז אם להינגיס כבר התרגלנו ולמדנו להתעלם, הרי שקשה לקבל את החיזוק שהיא קיבלה בכתבה ממרטינה נברטילובה. נברטילובה, כזכור, היתה זו שהתחננה לעולם שיתנהג אליה כשווה על אף העדפותיה המיניות.