מותה של הסתירה

מאז אותה מלחמה בקיץ של 1967, כשאני מתפנה להרהר על ההוויה החברתית והפוליטית של ישראל, אני תמיד חוזר לשלוש התנסויות עם ארבעה אנשים מתקופת לימודי באוניברסיטה העברית בגבעת רם ומגדוד הצנחנים ששירתי בו בסדיר ובמילואים.

באוניברסיטה היה לי מורה נערץ ללוגיקה ולפילוסופיה של המדע. כשהסתיים הקורס ובאנו לבחינה ישבנו והמתנו לשאלון. עברו עשר דקות ואז הגיע המורה עם ידיים ריקות. במקום שאלון הוא ביקש מכל סטודנט לחבר לעצמו שלוש שאלות ולענות עליהן. שבעים אחוזים מהציון ניתן לשאלות ושלושים אחוזים לתשובות. לפרופסור הנערץ השאלות היו תכלית הכל. בשבילו התשובות עניינן בשכלול שגיאות ובהמרת המקריות בטעות.

הפרופסור השני היה סוציולוג ידוע, דרכו התוודעתי לשפה, לכלים ולדרכי החשיבה בהם נהוג להשקיף על החברה הישראלית. לימים הוא הפך לדיקן הפקולטה למדעי החברה. השנה 1970 וישראל שטופה בענייני אש"ף ושטחים, ירדן ופלסטינים. אנחנו בתחושה של אויר פסגות ואני ביקשתי ללמוד ערבית כשפה זרה. היה עלי להפנות בקשה מיוחדת לדיקן. התשובה שקיבלתי הייתה שלילית. נימוקיו היו שבערבית אין ספרות מקצועית תיאורטית ושהתרבות הערבית נעדרת כלים לחשיבה מופשטת. האיש המשכיל הזה האמין בתשובות המוחלטות ובקביעות הגדולות. כל חייו טרח להתאים תשובות מוכנות לשאלות מזדמנות.

לצדם של הפרופסור רדוף השאלות, ושל זה שהאמין בטעמן המשכר של תשובות היו לי שני חברים לנשק, ששירתו יחד אתי בחטיבת הצנחנים 55 של מוטה גור. הם ואני לחמנו בירושלים והפכנו לסמל, עד כדי כך שהתביישתי שנשארתי בחיים ועומד על הרגליים לאחר ליל הקרב בגבעת התחמושת.

ובתום המלחמה, כשישראל הולכת ושוקעת במציאות הזויה של יכולת שליטה מתמשכת במרחבים שנפלו לידיה - גדה, רצועה, גולן וסיני - ובאוכלוסיה עוינת, בוחרים שני חבריי לנשק ללכת עד קצות האבסורד ולחיות מחוץ לשדה הריאליה ומעבר לעקרון הממשות הפוליטית. הם בחרו להתבצר בתוך חומות של אמונות מוחלטות ללא הרהורים וללא ספקות, מנותקים ממנגנונים אנושיים של שאלות ותשובות.

שניהם ביקשו לשנות את המציאות. האחד באמצעות מנופים של אמונה משיחית יוקדת, של דבקות ברעיון של ארץ ישראל לעם ישראל בגבולותיה המנדטוריים המשתרעים מחופי הים התיכון ועד לנהר הירדן . החבר השני לנשק התמסר בלהט לחזון מהפכני אפוקליפטי, בכיוון מנוגד לחלוטין, של התגייסות למאבק מזוין בישראל "המדכאת". זאת, תוך הסתייעות בפרטנרים ערבים ופלסטיניים לכינונה של זהות ישראלית- ערבית משותפת, שתבוא במקומה של הציונות "העושקת".

ההתנסויות עם המורה הפילוסוף, עם זה הסוציולוג ועם שני חבריי לנשק הן בעיניי בבואה ותמונת ראי אל מול לחברה הישראלית השסועה והמפולגת. בארבעים השנים שעברו מאז 1967 התפשטו השסע והפלגנות למימדים של מחלה ממארת. זוהי ישראל המטפחת ספקות לגבי יכולתה לשנות כיוון והמגיעה לסיפוקה דרך שאלות. ישראל שבאמתחתה מצויות כל התשובות למה יש לשאוף, למה יש לקוות ולמה יש לצפות. וישראל החיה מאחורי חומותיהן של דעות ואמונות בצורות, בתוך בועות חברתיות, מובלעות דתיות, איים תרבותיים מנותקים, גטאות של אנשי ממון, ופוליטיקה המנוכרת למציאות.

בעיניי המשותף לישראלים של השאלות, לאלה של התשובות ולאלה המעדיפים חיים מאחורי חומות בצורות, הוא השחיקה המתגלמת בחוסר רצון, בהעדר של יכולת וניסיון לתמרן במרחב שבין שתי תקוות, לנוע בתווך שבין הקצוות וברווח שבין הטיפות. ללמוד לחיות בסתירות ולהפגיש בין ניגודים ושאלות מבלי לחשוש מכישלונות. קיצורו של דבר, למצוא דרכים שיגשרו בין יצר של הרפתקנות לבין כורח של נצורים, בין כפירה לבין יראת שמים, בין תרבות של קו הקץ לבין תרבות של הסכמה וזהות של אמצע.

ללא קיומה של יכולת כזאת וללא פגישה מחודשת עם עצמנו, עם סביבתנו, עם יריבינו ועם השונים מאתנו, אני חושש מפני רעידת אדמה חברתית, גם פוליטית, שתצא מכלל שליטה ותידרדר חלילה לשרשרת של אסונות. אני חש שהחברה שלנו מתקרבת לנקודה מסוכנת של חיים על זמן שאול. כמו אותה תרנגולת ערופת ראש, שממשיכה לרקוד מבלי לדעת שזה ריקודה האחרון.