נצחון או כשלון - פרופ' משה שמש

מבחינה צבאית, יש לציין שצבאות ערב לא היו מוכנים למלחמה. זאת, למרות שנאצר קרא כל השנים, מאז מלחמת קדש, להתכונן למלחמה נגד ישראל. אולם סיבות פנימיות במצרים והנהגה שלא היתה מוכשרת דיה גרמו לתבוסה המוחצת של מצרים.

נאצר עצמו, עד ל-5 ביוני, היה שיכור ניצחון. הוא סגר את המיצרים, העולם הערבי כולו היה איתו – חוסיין מיהר לכרות איתו ברית – והעולם כולו לא התנגד. התפישה המצרית היתה שנאצר מנע התקפה ישראלית על צבא סוריה. העיתונאי הייכל, שופרו של נאצר, כתב מאמר בו כינה את עשרת הימים שבין ה 15 ל-25 במאי "עשרת הימים המפוארים". בעולם הערבי כונה נאצר "סאלח א-דין החדש". הוא הגיע להישגים שהוא לא חלם עליהם. אבל אז האסטרטגיה שלו, שהתבססה על כך שמצרים לא תיזום מלחמה נגד ישראל אלא רק תגיב למכה צבאית מצידה, לא עמדה במבחן. גם הערכת הכוחות בצבא המצרי, לפיה יש עדיפות לצד המצרי שיכול לא רק להדוף את המתקפה הישראלית אלא גם להעביר את המלחמה לתחום ישראל, התבררה כמוטעית.

עם זאת, לא הייתי עושה את המשוואה לפיה ישראל לא ניצחה אלא מצרים הפסידה. היא אינה עושה צדק עם שני הצדדים. גם מבחינת הערבים מלחמת ששת הימים היתה תבוסה שלהם וניצחון לישראל. הבעיה הישראלית היא שישראל היתה צריכה לנצל את הניצחון הזה כדי להשיג הסכם עם הערבים.


*פרופ' משה שמש הוא חוקר ומרצה בכיר באוניברסיטת בן גוריון בנגב ומחבר הספר "מהנכבה לנכסה: הסכסוך הערבי-ישראלי והבעיה הלאומית הפלסטינית 1967-1957: דרכו של נאצר למלחמת ששת הימים".