סופיה קופולה אוהבת להשאיר את הסרטים שלה עם חורים, לפעמים קטנים ולפעמים גדולים, כל פעם בגודל אחר. ב'אבודים בטוקיו' לא ניתן אתה, גם בקרב אנשים שמצטיינים בקריאת שפתיים, לפענח את שאמר ביל מאריי לסקרלט ג'והנסון בסוף הסרט אחרי נשיקת הדג. יכול להיות שהוא קבע לזיין לה את הצורה כשהרולר יורד ואולי הוא אמר לה שזה לא יקרה לעולם. די מתסכל לא לדעת. ב'ילדות יפות' היא רצחה מליון אחיות בלי שנדע באמת למה. ועכשיו, ב'מארי אנטואנט', היא באמת הגזימה. סופיה, אכלת לנו את הראש, יו מאדר פאקר! לקחת אותנו עד כאן כדי לא לראות איך אכלו גם למארי אנטואנט את הראש?
קופולה היא בראש ובראשונה פסיכולוגית טובה. היא ידעה בכל סרטיה עד היום להוציא את הרגשות מהקישקעס בצורה מופלאה. כך זכורה סצנת הייאוש של אנטואנט אחרי עוד זיון עם אדם שאינו עונה לשם לואי ה-16, בעלה האימפוטנט, כשהיא הולכת בשדה מזיעה ומתנשפת ממאמץ ובעיקר מתסכול של חזרה הביתה ובעיקר מטפסת עשרות מדרגות עד לארמון בלונג שוט שאומר הכל.
אנטואנט (קירסטן דאנסט) מצטיירת כקלולסית עם המון מטען. יש לה אישיו עם אמה שהשתמשה בה ככלי משחק במאבק הפוליטי בין אוסטריה לפרוסיה ושלחה אותה להתחתן עם יורש העצר הצרפתי. העוגות של אנטואנט משחקות כאן תפקיד בכיר, במטרה להקצין את המשפט האלמותי שזרקה לנתיניה העניים. התלבושות נאות (מצדיקות אוסקר, למה לא), המוזיקה נעה בין הקלאסית לפופ עכשווי כדי ליצור את התחושה של האסתטיקה של אז לעומת הקלולסיות שיכולה להיות רלוונטית גם לתקופת הכלום של היום.
אבל הסרט עוסק בעיקר בשאלה מי ישחיל למארי וחוטא לסיפור ההיסטורי, בעיקר בשל הבנאליות של התסריט, המיחזור הבלתי פוסק של תחושות העם כלפיה בעזרת הרכלניות של הארמון וגם באשמת קירסטן דאנסט נטולת הכאריזמה. בקיצור, קופולה אכלה לנו את הראש, כבר אמרנו.
ולגבי התוספות, לשמן התכנסנו כאן היום, אין צורך להרחיב בעניין הסצנות שהוצאו בעריכה והמייקינג אוף, אבל הסיור בטירה דווקא מעורר חשק מסוים לרוץ לספרי ההיסטוריה, שם ההוכחה מדוע הסרט עושה עוול לסיפור האמיתי
מארי אנטואנט
4.5.2007 / 2:11