עליה לצורך מלחמה

נולדתי בברית המועצות לשעבר (כיום אוקראינה). שבוע לפני מלחמת ששת הימים קיבלה משפחתי בת שש הנפשות, הורי וארבעת הילדים, אישור יציאה מברית המועצות. התכוננו לצאת כעבור כשבועיים, אבל ב-5 ליוני פרצה מלחמת ששת הימים. הייתי אז בן 18, לפני גיוס לצבא באדום. לכן, הודעתי מיד להורי שאני עולה לישראל. ההורים לא רצו שאסע לבד ולפיכך יצאנו למחרת בבוקר לגבול הונגריה, על מנת להגיע משם לישראל.

לצערנו, ניתקו הרוסים את הקשרים הדיפלומטים עם ישראל ולא רצו לאפשר לנו לצאת. הם ביקשו מאיתנו לחזור הביתה, אך ענינו מיד שביתנו נמצא בארץ ישראל. לאחר מכן התבקשנו לנסוע למוסקבה ולקבל אישור משגרירות פינלנד, שייצגה ברוסיה את ישראל, לאחר ניתוק הקשרים בין המדינות. סירבנו, בטענה שאין לנו כסף לנסוע עד למוסקבה.

במשך שני לילות ישנה משפחתי בגבול. ביום השלישי נאמר לנו שאם נרצה, נוכל לעבור את הגבול ברגל להונגריה. בהונגריה היה יותר גרוע: ההונגרים הפכו לנו את המזוודות ואמרו לנו לחזור לרוסיה. סירבנו, כמובן. אחרי הצעקות הם אמרו שאנו יכולים להמשיך עם הרכבת לבודפשט, שבה כבר חיכה לנו נציג הסוכנות. מבודפשט עברנו לווינה, שם בא לפגוש אותנו שגריר ישראל, מפני שהיינו המשפחה האחרונה שיצאה מרוסיה באותו הזמן ( העליה לארץ החלה רק שנתיים מאוחר יותר).

ביקשתי מהשגריר לעלות ארצה מיד, כי רציתי להתנדב למלחמה. בשלב זה למדתי את המילה הראשונה שלי בעברית, "סבלנות". השגריר אמר שעלי להתאזר בסבלנות, כי זו לא תהייה המלחמה האחרונה ועוד אספיק להילחם בצבא למען המדינה. הוא לא טעה: השתתפתי במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה. התנחמתי בכך שהשגריר הבטיח לנו שנהיה על המטוס הראשון שייצא מווינה לישראל. ב-11 ביוני 1967, יממה לאחר סיום המלחמה, נחתנו בבן גוריון.