נילסן מציג: הכח ר"ג מודל 2001

בערב שבו אנגליה דופקת חמישייה בראש של הגרמנים, הכדורגל ההולנדי מסמן תום עידן ונבחרת הכדורגל המצוינת של צ'כיה מופתעת על ידי איסלנד החלשה, אני יושב בסלון ביתי, מול עוד הרחקה סתמית של שמעון גרשון ונזכר בשלמה נורדמן.

כשהייתי בכיתה ו', מישהו בטרנינג סגול הגיע לבית הספר היסודי שלי ומכר מנויים למשחקי הבית של הכח רמת-גן. עשרים ש"ח לחמישה עשר משחקים. שווה, לא? אז זהו, שכל שבת שניה התעניתי על יציעי הבטון הקרים של "וינטר" מול הקבוצה הכי אפורה בהיסטוריה של הענף, מאז הפועל יהוד, אולי בעצם, מכבי יבנה של ציון יעקב. שבת טובה עבור אוהדי הכח – שבסיום אותה עונה ירדה לליגה הארצית – הייתה שבת בה היא לא חטפה רביעייה בחוץ. במשחקי בית הייתה הטקטיקה פשוטה מאוד – להרחיק כל כדור שמגיע לרגליים של שחקני הכח. בין אם בעיגול האמצע, בין אם עשרים מטר משער היריבה, להרחיק, להרחיק, להרחיק.

וזה היה מגעיל ומכוער כמו שזה נשמע. שלושה מחזורים לסיום העונה נותר להכח סיכוי תיאורטי להינצל. במשחק הבית מול מכבי פ"ת של דורון רבינזון היא הייתה צריכה ניצחון והפסד של שמשון כדי להשאיר לעצמה סיכוי. אבל שחקני הכח כנראה לא קראו עיתונים. אחרת אי אפשר להסביר מדוע בחרו להרחיק כל כדור שהגיע לרגליהם ליציע המערבי, הפונה לספארי. כנראה שמעו שמשעמם לפילים.

כל כדור שהגיע לשחקני הכח היה מלווה מיד בהוראות מפורשות מהספסל: "תרחיק החוצה!" או "תחזיר לנורדמן". וכך היה. עד לדקה ה-87 שלמה נורדמן שיחק מסירות עם שחקני ההגנה שלו וחיכה לפוקס בהתקפה. ובאמת, הנס קרה. יהודה גרגיר פרץ משמאל והוכשל ספק מחוץ ספק על קו הרחבה. עובדיה צבי קבע בפסקנות – "פנדל!" מאה ועשרים הצופים ב"וינטר" נכנסו לאקסטזה. שמשון היו בפיגור והכח רמת-גן קיבלה מהשופט הזדמנות ראשונה לבעוט לשער.

יהודה קצב, הקפטן של הכח והשחקן המוביל שלה – חוץ מנורדמן, כמובן – ניגש לכדור. הוא בחן אותו, התנשם לאטו, רץ בצעדים מדודים, ניגש לבעוט ו...צעקה מהיציע הוציאה אותו מהריכוז. "תחזיר לנורדמן!" קרא הקול. מאה ועשרים איש נשפכו על הטריבונות. קצב בעט חזק ומדויק לקורה השמאלית. מעשה שגגה, בסוף המהלך, הכדור באמת חזר לנורדמן.

נזכרתי בסיפור הזה ובמשחק העצוב ההוא כשצפיתי הערב בנבחרת ישראל משחקת כדורגל עלוב, חסר דמיון ותעוזה, ובעיקר פחדני, מול הנבחרת הבינונית מאוד של בוסניה. כל ילד יכול להצביע על חסרונו של ברקוביץ' ועל יתמותו של רביבו בהתקפה – כשנימני מדדה הרחק מאחור או מתבלבל בצעדים. אבל כל ילד יכול היה גם לומר לכם שבכל פעם שנבחרת ישראל התקרבה עם יותר משני שחקנים לרחבה הבוסנית, ההגנה המפוזרת שלה התמוטטה מבחינה רגשית.

לחבורת האמיצים בכחול כל זה לא הפריע. הם היו נחושים להרחיק, להרחיק, להרחיק. אם במוקם אוואט היה עומד בשער שלמה נורדמן, היה נמצא מי שיחליט להחזיר לו. התצוגה המביכה של נבחרת ישראל אינה פועל יוצא של יריב חזק, אלא של חרדה ילדותית שריחפה מעל הנבחרת לאורך כל תשעים הדקות. לאחר חצי שעה של משחק, כאשר היה ברור שהשד הבוסני עילג, שקוף ואיטי – הם לא הגיעו למצב בעיטה של ממש עד לשריקת הסיום – היה מקום לצפות מהחבורה בכחול להרים את הראש לנהוג בבגרות ולהתחיל לשחק כדורגל.

לא חסרונו של ברקוביץ', גם לא של בניון יכולים להיות תירוץ למשחק הנרפה של הנבחרת. נבחרת ישראל הייתה צריכה לנצח את נבחרת בוסניה גם עם הרכב הטלאים שהעלה ריצ'ארד נילסן. אם רק מישהו היה לוחש להם בהפסקה, "מותר למסור, לא רק להרחיק", קרוב מאוד לוודאי שהיום הייתה הנבחרת עם רגל וארבע אצבעות בשלב הפלייאוף. אבל הפחדנות הרגה את סיכויי הניצחון הישראלי, השמרנות את ריצ'ארד נילסן והכדורגל האיטי והשקוף ששיחקה נבחרת ישראל, רצחה את הכיף מהמשחק. מזל שאפשר להשתמש בביטויים כמו "כדורגל הירואי", "משחק הקרבה" וכו'. אבל האמת ברורה לכל. במקום להעיז ולנצח, נבחרת ישראל בחרה להחזיר לנורדמן.