הזכרונות - סאיב עריקאת

"הייתי בן 12 כשפרצה המלחמה", מספר לוואלה! 1967 סאיב עריקאת, ראש צוות המשא ומתן הפלסטיני ואחד האישים הפוליטים הבולטים בהיסטוריה של הרשות. "אבי היה באמריקה, בנסיעת עבודה, ואני נותרתי יחד עם אמי וחמשת אחי ואחיותי בבית שלנו ביריחו. אני זוכר את אמי צמודה למכשיר הרדיו המצרי ופניה עצובות", מספר עריקאת, "באותן השנים לא ידעתי הרבה על הפוליטיקה, אבל אני זוכר בעיקר שפחדתי, תחושת הפחד הייתה חזקה במיוחד".

"ביום השני של המלחמה, כבר ראינו ביריחו אנשים שברחו מהגדה המערבית לירדן, ועצרו בעיר בדרכם. אני זוכר שנסעתי על האופניים שלי והסתכלתי על האוטובוסים ועל המכוניות שהצטופפו ביריחו", מאמץ עריקאת את זכרונו, "אני זוכר שניסיתי להסתכל על פניהם של האנשים, היו אלו פנים שלא הכרתי קודם".

עריקאת נזכר גם במפגשו עם חיילים משני הצדדים בזמן המלחמה: "באותו היום", מספר עריקאת, "נסעתי עם אופניי לכיוון בית הספר 'טרה-סנטה', שנמצא סמוך לצומת היציאה של יריחו. ראיתי טור טנקים שמתקרב אל המקום והסתכלתי עליהם מוקסם. אחד הטנקים עצר לידי וממנו יצא חייל דובר ערבית. הם היו חיילים מחיל הסיוע העירקי, והחייל שאל אותי איך מגיעים לירושלים. אני כבר לא זוכר מה בדיוק אמרתי לו, הייתי אז בן 12, אבל מה שאני כן זוכר זה את המראה הכואב שעלה ממורדות יריחו לכיוון ים המלח כמה שעות לאחר מכן". עריקאת משתהה לרגע כנובר בזיכרונו וממשיך לספר, "אני זוכר את התמונה הזאת במדויק, את טור הטנקים העירקים שהיו קודם לכן אצלי בעיר, ושהיו עכשיו פצועים ומפוייחים ומעלים עשן. הצבא הישראלי תקף אותם ופגע בהם במדויק".

"שלושה ימים לאחר מכן כבר ראיתי את החיילים הישראלים הראשונים בחיי", נזכר עריקאת. "תחילה חגו מטוסים מעל יריחו והצניחו מנשרים שעליהם נכתב שעלינו להישאר בבתים, ולהרים מעל הגגות דגלים לבנים לאות כניעה. אני זוכר שזה מה שעשינו", אומר עריקאת, "אני זוכר את אמא מחפשת בדים לבנים ותולה אותם מחוץ לחלון".

אחרי כמה שעות הסתכל עריקאת בן ה-12 מהחלון וראה כלי-רכב צבאיים. "ידעתי מייד שאלו סיורים של הצבא הישראלי", מספר עריקאת, "וזה היה לי מוזר מאוד. החיילים עברו בין הבתים, וביררו באיזה בית יש משפחות ובאיזה בית המשפחות כבר ברחו". לדברי עריקאת, "בבתים שבהם כבר לא היו אנשים החיילים לקחו מכל הבא ליד. אני זוכר תמונה של חיילים שיוצאים מהבית עם חפצים רבים, מעמיסים אותם על המשאית ונוסעים... לשכנים שלנו החיילים גם לקחו את המכונית".

עריקאת הצעיר מספר שגם הוא הלך לאחר מכן לבתים שננטשו על ידי מי שעד לפני שבוע היו שכניו. "יש לי זיכרון חזק במיוחד", אומר עריקאת, "שבו הלכתי לבית של שכנים שכבר ברחו, וראיתי את התרנגולות מתרוצצות בחצר בבהלה. מייד רצתי אחריהן ולכדתי אחת והבאתי אותה לאמא שלי, יחד עם חמור שמצאתי בחצר". אבל המתנה של עריקאת לא עלתה יפה: "חשבתי שאמא תשמח אבל היא כעסה עלי מאוד... היא אמרה לי שזו בושה למשפחה, שלקחתי משהו שלא שייך לי. אני זוכר את זה היטב", מתוודה עריקאת, "היא הרביצה לי ואני נאלצתי להחזיר את החיות לחצר הריקה".

עריקאת טוען שניתן לחלק את חייו לשלב הילדות ולשלב הבגרות: "ב-10 ביוני 1967הסתיימה תקופת הילדות שלי", מספר עריקאת, "ושלושה חודשים מאוחר יותר כבר פתחנו בשביתה. אחר כך התחלנו לדבר גם על כיבוש, ולכתוב גרפיטי ביריחו נגד הכיבוש, כשעד אז לא ידעתי מה זה כיבוש וגם לא מה זה גרפיטי". לדברי עריקאת, "אפילו הזהות הפלסטינית שלי לא הייתה קיימת לפני המלחמה ההיא: עד המלחמה חשבתי שהפלסטינים הם אלו שגרים במחנות הפליטים. לתומי חשבתי אז שהם פלסטינים ושאני מיריחו".

"אחד הזיכרונות הראשונים של אחרי המלחמה", מסכם עריקאת את פרק הילדות של חייו, "זה שהצבא הישראלי תפס אותי כותב גרפיטי על אחד הקירות. לא זוכר מה בדיוק כתבתי, אולי 'לעצור את הכיבוש' או משהו כזה, אבל אני זוכר שלקחו אותי לחקירה אצל החיילים וקיבלתי מהם אזהרה". לדבריו, "אחר כך, כשחזרתי לבית הספר הפכתי מיד לגיבור וכל הילדים התגודדו סביבי ושאלו אותי איך היה אצל החיילים ואיך החזקתי מעמד. החוויה הזו", חותם עריקאת, "יחד עם החוויה של המלחמה, סימנו אצלי יותר מכל שסיימתי את תקופת הילדות שלי, ושהחל שלב חדש בחיי".