העשור הספורטיבי האחרון, באמריקה, ישראל ובכלל, מתאפיין בתופעה דומיננטית שמקשרת בין כל היבשות: למרות חוזי הענק, למרות הכיסוי התקשורתי חסר הפרופורציה, למרות שלטון היחיד על פני מושג הקבוצתיות, למרות כל זאת, הכוכב הגדול ביותר כיום בספורט הוא אדם אחד - המאמן. תשאלו את אוהדי היאנקיס והם יגידו לכם שמדובר בקבוצה לא מבריקה אבל עם ג'ו טורה, תשאלו את השרופים של מכבי חיפה והם עדיים ייזכרו בערגה בדושאן אורין, תשאלו את מייקל ג'ורדן ושאקיל אוניל והם יספרו לכם כל מה שאתם צריכים לדעת על פיל ג'קסון.
התפקיד של המאמן כיום מתפרס על פני כמה שכבות. הוא לא צריל להיות רק טקטיקן מעולה אלא גם מנהל עבודה מיומן, שבוחר את עוזריו בקפידה ומבזר להם סמכויות. הוא חייב להיות מוטיבטור בחסד, אבל לא כמו וינס לומבארדי הגס או פט ריילי המוטרף, אלא יותר ברמה הרוחנית, ביכולת לרדת אל עומקם של הנפשות שמשחקות עבורו. מאמן, כל מאמן, הוא אדם שיכולת האימון שלו היא כמעט הנדבך הפחות חשוב ברשימת המעלות שהוא אמור להציג בראיון העבודה שלו. הרבה יותר חשוב למעסיק הנוכחי לראות את התכונות המשלימות שלו. שלמה שרף, בובי נייט ופט ריילי הם פאסה. פיל ג'קסון, אלכס פרגוסון וז'ראר הוייה הם המודלים החדשים.
שאלת המאמן היא זו שתפתור את חידת הסופרבול בינואר הקרוב. את מקומם של לומברדי, ג'ימי ג'ונסון, ביל פרסלס וביל וולש, הולכים וכובשים מאמנים חדשים מזן אחר לגמרי, כמו דיק ורמיל, שחזר לפוטבול לאחר עשרים שנות עזיבה מרצון, כמו פישר בטנסי, כמו טוני דאנג'י בטמפה ביי וכמו מייק שהנהאן בדנבר - הסטדנדרט של מאמן הפוטבול המודרני.
עוד לפני שנפנה לשאלה מי הוא הדומיננטי ביותר בשביל לקחת אליפות, יש להקדים בהבהרה אחת לאוהדי הניו יורק ג'ייאטס באשר הם שם: תנחיתו ציפיות. הג'ייאנטס הגיעו לסופרבול בגלל יותר מדי משחקים בבית הפנימי שלהם - אריזונה ודאלאס היו עלובות ואילו וושינגטון התפרקה לה באמצע העונה, ובגלל הקריסה הקולוסאלית של ליגת ה-NFC. הג'ייאנטס לא תגברו את עצמם מאז ההפסד בסופרבול, במשחק שבו קו ההגנה האחורי שלה נשרף מהידיים של טרנט דילפר.
ה-NFC שוב יתרחץ בבינוניותו. דאלאס ואריזונה הן עדיין קבוצות גרועות, וושינגטון תמשיך לסבול משגיונותיו של הבעלים דניאל סניידר, לפילדלפיה עדיין חסרים שחקנים כוכבים בעמדות יותר מדי חשובות (רץ אחורי ורסיבר); מיניסוטה תנצח מספיק משחקים בשביל להשפיל את עצמה בפלייאוף, גרין ביי, דטרויט ושיקגו לא הולכות לשומקום ששווה לבזבז עליו מילים. סט. לואיס עדיין צריכה להוכיח שעונת האליפות לא היתה מקרית ושהיא לא הושגה בגלל נוכחותו של ורמיל. סן פרנסיסקו וניו אורלינס שוות סיבוב ראשון.
ב-AFC הכל הרבה יותר מסובך, וזאת על אף שהבית המסובך ביותר נפטר מהפלונטר. הג'טס בתהליך בנייה, מיאמי היא סיבוב ראשון, באפלו תשלם על כך שהעדיפה את רוב ג'ונסון השחצן על פני הווינריות של דאג פלוטי, לאינדיאנפוליס עדיין אין הגנה ולניו אינגלנד אין גם התקפה; מכאן, הכל מסתעף: ורמיל מאמן את קנזס, אבל זו שנה שמוקדשת לבנייה, כפי שעשה בסט.לואיס, מייק שהנאנן נראה מוכן בדנבר, בעיקר בגלל החזרה המבטיחה של טרל דייויס למשטח, ג'ף גרודן הוא לא רק מאמן סימפטי ואחד הגברים היפים באמריקה, אלא אחד שבנה באוקלנד קבוצה לתפארת למרות אל דייויס המטורף. טנסי היא אלופה ליגיטימית, יש לה הכל: מאמן, כוכבים בכל עמדה, אדי ג'ורג' ואת סטיב מקניר כמנהיג.
אבל למי יש את המאמן הכי דומיננטי? מהערבות החמים של ספטמבר עולה התחזית הראשונה לסופרבול 2002: טוני דאנג'י יוביל את טמפה ביי להפסד מול בולטימור. טמפה ביי עברה את כל השלבים שדרושים לחישול, היא חיזקה את ההגנה האימתנית שלה והיא התרגלה לקישון ג'ונסון. כמובן שיש לה גם קוורטרבק ליגיטימי: בראד ג'ונסון הוא עוד טעות נוראית במסכת השגיאות של וושינגטון. בולטימור אמנם נפגעה מההשבתה לעונה של ג'אמאל לואיס, אבל כמו שניתן להבין, הגנות יקבעו את גורל האליפות השנה, ועם כל הרספקט לוורן סאפ ולהגנה של טמפה ביי היא אפילו לא מדגדגת את ההגנה של בולטימור ואת ריי לואיס. האליפות של 2002 תלך למרבין לואיס, מאמן ההגנה של בולטימור, שהסיבה היחידה לכך שהוא לא מאמן ראשי קשורה לצבע העור שלו.
משלמה שרף עד פיל ג'קסון
26.8.2001 / 12:59