איכות הזמן

מאת גלית אטלס, מתוך אתר Blife
המושג הנפוץ "זמן איכות" מתאר פרק זמן מוגדר, בו משקיעים ההורים את מלוא תשומת הלב בילדיהם ובבילוי המשותף שלהם יחד. האם מדובר בתרופה לרגשות האשם של ההורה בעידן המודרני? עד כמה באמת חשוב זמן האיכות עם ההורים להתפתחות הילד?
המודעות לצורכי הילד התפתחה במאה ה-19 בעקבות התנועה הפידוצנטרית (הילד במרכז). עד אז נוצל הילד כמבוגר צעיר לעבודה קשה, ללא התחשבות בצרכיו הייחודיים. התפתחות התעשייה וחוקי ההשכלה החדשים שחררו את הילדים מעול העבודה, וזימנו להורים יותר פנאי לפעילות משפחתית משותפת.
אם בימי רומא העתיקה רשאי היה האב להרוג את הילד הלא ראוי לגידול, הרי שהיום מוצף ההורה בעשרות ספרי הדרכה המלמדים מיהו ההורה הראוי. הילדים, אם כן, חדלו להיות מיעוט מקופח, ולדברי רבים אף הפכו למיעוט מיוחס.
התיאוריות הפסיכולוגיות שפרחו בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 תרמו למיקוד תשומת הלב של ההורים בצרכיו הפיזיים, השכליים והרגשיים של הילד, אך יחד עם זאת החדירו בהורים רגשות אשמה רבים.
בבסיס תורות אלו נמצאת הסברה שחוויותיו של הילד בשלבי התפתחותו השונים מעצבות את אישיותו כאדם בוגר. לכן התנהגותו של ההורה במצבים המשתנים בחיי הילד, כמו גם ההשקעה של ההורה בילד, לא רק שהיא חשובה ביותר, אלא אף יכולה להיות גורלית.
על פי מחקרים פסיכולוגיים, בגיל הרך זקוק הילד להרבה חום ואהבה כדי שהתפתחותו תהיה תקינה - עובדה שבמקרים רבים גרמה להורים להתאמץ מאוד שלא לעשות טעויות, עד כדי להיות הורים "כל יכולים". תהליך זה נועד כמובן מראש לכישלון, ומלווה בתחושות כמו שפיטה עצמית ואשמה.
חשוב לציין, כי התיאוריות המודרניות מודעות יותר למצוקת ההורים. אלה כבר לא "מאשימות" את ההורה לבדו בפתולוגיה של הילד, ומכירות בכך שאין דבר כזה "הורה מושלם".
הפסיכואנליטיקאי ופסיכיאטר הילדים דונלד ויניקוט טבע את המושג "אמא טובה דיה" - (good enough mother) מתוך הנחה שלא קיימת אם מושלמת, וכי האם הטובה דיה היא האם הממלאת אחר הצרכים הבסיסיים של התינוק, מעניקה לתינוק סביבה תומכת מספיקה ורגשות של אהבה וחום.

להקריב למען הילד

בד בבד עם התפתחות התפיסות הפסיכולוגיות המודרניות, הפכה גם ההגשמה העצמית לערך. אושר, חירות והגשמה הם רק חלק מהביטויים של תקופתנו, בה העבודה אינה רק מילוי של צורך כלכלי, אלא גם של סיפוק אישי. עובדה זו יכולה לעמוד בסתירה למשפחתיות ולצורך להקריב את ההתפתחות האישית של ההורה למען התפתחות ילדיו.
סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראה כי ב-20 השנים האחרונות הצטמצם גודל המשפחות, וההורים נמצאים פחות ופחות עם ילדיהם. במחקר שנערך ב-1985 באוניברסיטת מרילנד שבארה"ב, נמצא כי ההורים מבלים עם ילדיהם כ-17 שעות שבועיות בממוצע. זאת בהשוואה לשנת 1965, שבה הממוצע היה 30 שעות שבועיות. כלומר, מספר השעות שההורים מקדישים לילדיהם ירד בדור אחד ב-40%.
הירידה בשהות המשותפת של ההורים עם ילדיהם חלה לא רק עקב השעות הארוכות יותר שההורים מבלים במקום העבודה, אלא גם בגלל יציאתן הגוברת של נשים לעבוד מחוץ לבית. באופן טבעי, הקונפליקט הקיים אצל נשים בנושא זה הוא חזק מאוד. במקרים רבים עצמאותן הכלכלית של הנשים מלווה בתחושות קשות של אשמה וברצון לפצות את הילד על ההיעדרות. הסיבה העיקרית לכך היא שגם בעידן שוויון הזכויות, עדיין מקובל לחשוב שטיפול בילדים הוא תפקידה הטבעי של האישה, ומכאן שהציפייה החברתית מהאימהות ובעקבות כך של האמהות מעצמן, היא גבוהה.
הפסיכולוגית ורדה רזיאל ז’קונט "מזכירה" להורים כי לא חשוב מה נעשה, תמיד ניחשב כמי שגורמים לילדינו איזשהו נזק: "אם נהיה אתם יותר מדי - יטענו שאנחנו חונקים אותם. אם נהיה איתם פחות מדי - אנחנו מזניחים אותם. כך גם לגבי התעניינותנו במעשיהם".
רזיאל ז’קונט מדגישה שהנקודה היא השלמות של ההורה עם עצמו: "אמהות שיוצאות לעבודה ומאושרות מעבודתן, מפתחות הערכה עצמית גבוהה ומעבירות לילדיהן מסר חשוב", היא אומרת. "אני לא מוצאת בעיה בכך שהאם העובדת מגיעה אחר הצהרים הביתה, ומעבירה כמה שעות טובות ואיכותיות עם הילד".

מה אומרים המחקרים

משחקים, צעצועים, ספרים ושלל מוצרי צריכה המיועדים לילדים, אינם מהווים בשום אופן תחליף לזמן איכות עם ההורים. כך עולה ממחקר מקיף בנושא ההתפתחות המוקדמת של הילד, אשר נערך במועצת המחקר הרפואי הלאומית שבדטרויט, ארה"ב.
"אנשים הם הצעצועים המועילים ביותר לילד", טוענים החוקרים. הם גילו שהתפתחותו השכלית, הרגשית והחברתית של הילד מואצת בעיקר במהלך אינטראקציה עם הסביבה האנושית, ובעיקר בזמן פעילות מעניינת ומאתגרת עם ההורים. משחק משותף, קריאה, שיחה ערה ופעילויות משותפות מכינות את הילד באופן הטוב ביותר לקראת חייו כבוגר.
לטענת החוקרים, לא קיים בשוק שום מוצר שיכול להועיל בפני עצמו באופן משמעותי להתפתחות הילד ולקראת מוכנותו לאתגרים הצפויים לו כבוגר.
מחקרים נוספים מצאו כי הזמן שמקדישה האם לילד ישפיע גם על הקשרים האינטימיים של הילד בעתיד. הקשר ההדוק שבין ההורה לילד מעניק לילד את תחושת המיוחדות. ההנחה היא כי טבעי יותר שהאם תהווה עבור הילד "מראה" טובה, ושהקשר ביניהם יהיה אינטימי יותר מאשר בין הילד למטפלת. קשר כזה מעניק לילד ביטחון ותורם לאופי הקשרים העתידיים שלו.
מחקר אחר, לעומת זאת, עשוי "להרגיע" את האמהות העובדות: "ילד הנמצא אצל המטפלות יתפתח לא פחות טוב מילד שגדל אצל אמא, זאת בתנאי שהטיפול בו הוא טיפול איכותי ואינו מזניח", טוענות עורכות המחקר, ד"ר אסנת אראל, ד"ר נורית ירמיה ויעל אוברמן מהאוניברסיטה העברית בירושלים. המחקר כלל 59 מחקרים ניסויים שנערכו ברחבי העולם, ומצא כי אין קשר בין האדם שמטפל בילד - בין אם זו האם, המטפלת או הסבתא - לבין מדדי ההתפתחות השונים שנבדקו, ביניהם הסתגלות, מיומנויות חברתיות והתפתחות קוגניטיבית.

יש פתרון

"צרכיו של הילד לא יכולים להיקבע לפי לוח הזמנים של ההורה", טוען חיים עמית, פסיכולוג חינוכי ומטפל משפחת