תגובה למאמר- 12 שנים של השפלה.

כתבתה של רות סיני "12 שנים של השפלה" ("הארץ", 28.6( מציגה מקרה כואב
וקשה, אך הצגתו כמקרה מייצג מסלפת את המציאות. כבוגרת שנים ארוכות של
טיפול פריון, אני מכירה מקרוב את הכאב הפיסי והנפשי הכרוך בתהליך.
זכיתי לטיפול טוב, הן מבחינה רפואית והן ביחס האישי. לא נאלצתי כלל
לחכות בתורים ארוכים, ו/או להסתבך בבעיות ביורוקרטיות. הרופא המטפל
עזר בפתרון כל בעיה, והיה זמין בעבורי בכל שעה שהיא, בלי כל ציפייה
לתשלום. צוות האחיות היה אחראי ומקצועי. תמיד נמצא מי שנתן עידוד, מלה
חמה וניחומים.
מקשרי עם נשים אחרות שעברו טיפולים דומים אני למדה, שהסיפור שלי אינו
ייחודי, אלא שכיח מאוד. במרבית המקרים התחושה היא, שהצוותים הרפואיים
עושים עבודת קודש.
המטופלות אינן קורבנות המערכת. רובן מכירות באפשרויות הבחירה שלהן בקשר
לאופי הטיפול שהן מקבלות ולצוות המטפל. רובן רואות את עצמן אחראיות
לעצמן ולגופן ודואגות להתעדכן, לאסוף מידע ולבקר את הטיפול הניתן להן.
אין להסיק על המצב בכל המערכת ממקרה קיצוני אחד. אין לשכוח, שמדינת
ישראל היא מהיחידות בעולם המכסה טיפולי פריון במסגרת ביטוח הבריאות
הממלכתי.
אין זה נכון, שהמידע על השלכות התרופות והטיפולים אינו זמין. המידע
מסופק על ידי הצוותים הרפואיים לבקשת כל מטופלת. גם בעלון המצורף לאריזת
התרופות מפורטות תופעות הלוואי. בספרים המיועדים לקהל הרחב מפורטים
התהליכים והטיפולים האפשריים, ובאינטרנט אפשר ללמוד ולהתעדכן יותר.
זוגות הנמצאים בעיצומו של תהליך טיפול הם במצב רגשי עדין. הם כואבים,
חרדים, ונדרשים להתמודד עם אי ודאות רבה. פן קיצוני ולא מייצג של הדברים
יכול להגביר בהם את החרדה והחשש הקיימים ממילא.
לידיה נווה, תל אביב