שארד לך לפני שארד?

ציטוט מס' 1: "חיים רק פעם אחת, צריך ליהנות מהחיים".
ציטוט מס' 2: "מיתנתי את המסרים בשירי כדי להגדיל את קהל המאזינים".
ציטוט מס' 3: "אני חושב שאם המצב יימשך צריך לעזוב".

בסופו של חשבון – ואת זה גם ניתן היה להבין בניתוח הסלב המוצלח של שי גולדן – אביב גפן הוא מגדולי השטותניקים שקמו לתרבות הצעירה בישראל. תקראו שוב את ציטוט מס' 1 וציטוט מס' 2 ותבינו. הראשון – אמירה עם אמת במחיר של גרוש וחצי. השני – אמירה ששומטת את הקרקע גם מתחת לאותם גרוש וחצי.

בכל מקום אחר בעולם ציטוטים מס' 1 ו-2 היו תופסים את מרכז העניין, מרעימים על אביב גפן את קהל אומת הרוק ושולחים אותו ואת "האמת למען חברת התקליטים" שלו אל שוליה הקיצוניים של ההצלחה האמנותית. ואילו בישראל דווקא ציטוט מס' 3 - אולי האמירה שהכי מתקרבת להבנת נפש וטבע האדם שאמר אביב גפן לאורך הקריירה שלו - מוציא חרון אף פטריוטי מוגזם, מוקצן ואבסורדי מקבוצת ציבור שאפשר בהחלט לקרוא לה המסה הקריטית של הקולקטיב היהודי בישראל.

כאילו שיש בשפה העברית אמירה יותר טריוויאלית, בהירה וישרת דרך מזו המובאת בציטוט מס' 3. כאילו שיש משהו נכון יותר עבור אדם בעל אמצעים ורצון, לקחת את עצמו מהמוות הזה למקום אחר, מבאס פחות ושפוי יותר. כאילו מה? מה בדיוק צריך להשאיר אדם כזה כאן? התוכנית הבאה של שרון למניעת הטירור? מנהיגות מפלגת העבודה הבאה? עונה החורף הבאה של ערוץ 2? המלחמה הבאה?

וזה אחד הדברים הכי עצובים היום בישראל. שהדיון על הדברים שמדינת ישראל חייבת לעשות למען העם הפלשתיני בשביל לצאת מהמצב אשר אליו היא קלעה את עצמה בכשרון רב, ובשביל להעניק את האופציה להישאר למי שבאמת אוהב את חופו המזרחי של הים התיכון – פשוט נדם. כל מה שנשאר זה הבולשיט של ההמון הנזעם שמרוח בתחתיתם של מאמרים וכתבות אינטרנטיים. זהו פורמט הפולמוס הרווח בישראל היום. ציטוט מס' 3 הוא האמירה הכי פרובוקטיבית ומשוכללת שיכול בנאדם להטיח בקורא העיתונות הישראלי היום. ויכול לומר אותה כל שטותניק.